אבל בעצם כולם לא?
צורת הדיבור שלי, הכתיבה שלי... הכל. פעם חשבתי שאני מיוחדת (והכחשתי את זה ואמרתי לכולם שאין דבר כזה מיוחדות ולכולנו בסך הכל יש מישהו דומה בעולם הזה בדיוק, ואם לא אז יש קובץ אנשים שדומים לנו), עכשיו אני גם חושבת ככה- הרי אני שומעת את המחשבות שלי אך ורק, אני רואה הכל מזווית הראייה שלי סך הכל, לא משל אחרים (למרות שאני יכולה להתאמץ קצת ולהבין גם את הסביבה). אבל זה פתטי. כולנו חושבים שאנחנו משהו מיוחד, אנחנו לא. אנחנו סתם עוד בן אדם בעולם.
חברה אחת שלי אמרה לי שמשהו מפחיד קורה לה- כאילו היא נמצאת בסרט או משהו והיא הכוכבת הראשית. כאילו כל פעם יש מישהו שצופה בה. ניסיתי להרגיע אותה- הרי לכולנו יש את התחושה הזו בשלב זה או אחר, לא?
תמיד רציתי להיות מיוחדת... אחת כזאת יפה בצורה שונה- אבל כזו שקשה להסיט את המבט ממנה, אחת כזאת עם הדעות הכי מעניינות ומיוחדות. לצערי זה לא קורה. כולנו דומים, אין דבר כזה מיוחד. יש לכולנו כישורים מסויימים, כלומר- יש אחד שיודע לשיר מאוד יפה, אבל הוא לא היחיד כמו שיש צייר שמצייר מדהים והוא הראשון ולא האחרון. אז מה הטעם אני לא מבינה... מה הקטע להמשיך לחיות את חיינו, לעשות משהו לא מיוחד כמו כולם. בשביל מה להמשיך את הפעילות הרנדומלית הזאת שבאמת לא משפיע כלום סך הכל? טוב... יש אנשים שמשפיעים, כל אלה שמתנדבים וזה. זו דרך מדהימה למלא את הריקנות שבפנים.
טוב מה אני חופרת?
בסך הכל הייתי רוצה שיהיה לי מישהו שיגיד לי כמה אני מיוחדת ויפה ומדהימה וזה... כמו כל אחת אחרת. חבל שזה לא יקרה, חבל שאני לא מספיק פתוחה עם בנים. אבל יהיה טוב ואני סתם צומי עכשיו.
מחר אני נוסעת לפנימייה עד חמישי... ויש לי מחר זימון בצבא להיות נהגת. נראה לי שאני אקח במקומו יום חופשי, אני גם ככה לא רוצה להיות נהגת (למרות שזה אחלה דרך להשיג רשיון בלי לשלם).
טוב די לחפירות...
שבוע נפלא שיהיה לנו:)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
