הוא אמר לי פעם שהדרך הכי טובה למצוא את עצמך היא ללכת לאיבוד.
שוטטתי במקום זר, מאיים ומרשים באחת. פתאום טעמתי את מהות העצה שלו. גיליתי את עצמי מחדש, זה גרם לי להבין עד כמה אני אבודה.
למדתי לקרוא את עצמי ולכתוב את עצמי ולמחוק את עצמי שוב ושוב.
להניח להיגיון, לתת לנפש מעט שלווה, להתנתק מהכל ופשוט לחיות.
לחיות, ולו רק לרגע..
***
מצאתי נחמה בצילום אמנותי, רישום סקיצות בעיפרון פחם וכתיבה. למען האמת, בזמן האחרון נחתה עליי השראה לכתוב, מין דחף לא מוסבר כזה.. טוב כל כך להצטנף באיזו פינה חשוכה ומבודדת (לשם אני נמשכת, זה מקומי בעולם הזה כנראה. בין הצללים); לברוא דמויות, ליצור סיטואציות ולטוות באיטיות קו עלילה מפותל. לשחק עם הדמויות, לתפעל אותן, לחוות איתן ביחד רגעי שמחה, עצב, כעס, תקווה ואובדן.. אני אמנם לעולם לא שלמה עם מה שאני כותבת, אבל ניצוץ של גאווה וסיפוק עצמי גואה בי ואני לא יכולה שלא לחייך לעצמי בסתר גם אחרי שאני זורקת את שאריות קרעי הנייר.
***
ובכל זאת, יש משהו נחמד בלחזור הביתה. אפילו שמעולם לא הרגשתי שייכת באמת, לא יכולתי למנוע מתחושת חמימות להתפשט בגופי כשצעדתי ועברתי בשער הכניסה. טוב לחזור לשגרה; לדאגות הרגילות, למצוקה הרגילה, למקום הבטוח שלי כאן.
לא תיארתי לעצמי שאגיד את זה אי פעם, אבל טוב להיות בבית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
