לניסים היה את ג'ו, כלב נאמן וצייתן במשך 15 שנה, הלך איתו לכל מקום, שמר לו על הבית, ואפילו הביא צאצאים לכלבות השכונה, דבר שהזרים מזומנים לניסים על כל 'הרבעה'.
אך כמאמר הפתגם, כמו כל כלב - גם יומו של ג'ו הגיע והוא החזיר נשמתו לאן שיצא. (ולא, לא לאיבר מינה של אימו למקרה ומישהו חשב מחשבות לא נאותות) ניסים העצוב החליט לעשות לג'ו קבורה הולמת, ולא עוד קבירה מלאכותית בחצר (זה הספיק לו עם בטי החתולה ובמבי התוכי, למרות שהם היו של השכנים, שעד היום מחפשים לאן הם ברחו) ולכן הלך לחברה קדישא בכדי לבדוק אפשרות לקבור את ג'ו בקבר אמיתי.
"התחרפן לך השסק? זה כלב, לא אדם" הייתה תשובתו של הרב בחברה קדישא שכמובן סירב בכל תוקף לקבור את ג'ו יחד עם שאר בני האדם, ולא הואילו הפצרותיו של ניסים כי נפשו נקשרה בנפשו של כלבו וכי הוא רואה בו ממש כשאר האדם. הרב, שהכיר את ניסים מבית הכנסת הציע לו פתרון: "לך לכנסיה בהמשך הרחוב, שם הם בטח יסכימו לקבור אותו באופן נאות ויפה, אצלם אפשר הכל".
"תודה רבה" הודה ניסים לרב והחל ללכת. "לאן אתה הולך?" שאל אותו הרב: "לבנק, למשוך 30 אלף דולר תרומה" ענה ניסים. : "איזו תרומה?" תהה הרב. : "תרומה לכנסיה על כך שהם קוברים את ג'ו כמובן" השיב ניסים והמשיך ללכת, כשלפתע שמע צעדים מהירים עד כדי ריצה מאחוריו, שהפסיקו רק שהרגיש את ידו של הרב על כתפו ואת הבל נשימותיו המקוטעות מהריצה.
"מה קרה?" שאל ניסים. : "30 אלף דולר תרומה, אז למה לא אמרת לי שג'ו יהודי?"
(סופר לי בעת ניחום אבלים, עם ההומור השחור הסליחה)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
