שששש..
את שומעת את השקט של שישי?
זה שמאפשר למחשבות הכמוסות לצאת,
עמוק מבפנים
ישר לתוך הראש שלך
זה אבסורד, כי איך שיש לך קצת שקט, ברגע הזה שבו את יוצאת משגרת היום יום העמוסה -
כנראה בחרת בה כי היא כזו עמוסה, את מכירה את המחשבות האלו לא מהיום.
ברגע הזה יש לך הכי הרבה רעש
ואת נסחפת לתוך זה ונשאבת, מקווה שאולי הפעם תצלחי את פרץ המחשבות ואולי אפילו תתמודדי איתן
את מנסה לחשוב מאיפה הן באו או מתי הן התחילו.. אבל את פשוט לא מצליחה להיזכר
זה מרגיש כאילו הן מלוות אותך מאז ומעולם
בהתחלה את מנסה להדחיק, מנסה להשתיק את מחול השדים שרץ לך בתוך המוח
אבל יש שלב שבו את בוחרת לנסות להתמודד איתן, או פשוט מוותרת, נותנת להן לשרוף לך את המוח ומחכה שהסערה תחלוף
לפעמים בתוך כל הטירוף הזה, את עוצרת ואומרת לעצמך שכל המצב הזה לא הגיוני
ושאם חברה הייתה חולקת איתך מחשבות כמו שיש לך, את פשוט לא היית מבינה אותה - את פשוט לא היית מבינה איך היא מעזה? איך זה הגיוני?
אבל את יודעת שאת דפוקה.
המודעות העצמית שיש לך לפעמים מצערת.
ואצלך במוח, זה נראה לך הגיוני שאף אדם לא יוכל לאהוב אותך, ככל הנראה לא חברות ובוודאות לא חבר, מאהב, איך אפשר לאהוב אדם כה שפל? עם גוף כל כך דוחה?
ואת חושבת על זה שוב ושוב כי המחשבות לא עוזבות אותך.
מסתכלת במראה והקול בראש לוחש לך ״תראי את הגועל הזה, איך את מצפה שמישהו יאהב אותך?!״
לא מספיקה לסיים את המשפט
והנה מגיע יום ראשון
אם לא תשימי על עצמך חיוך או לפחות קצת ביטחון עצמי
את לא תשרדי
לכי לך בדרכך
עד השישי הבא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
