דמעות של עצב מאוד שונות מכל סוג אחר של דמעות.
כי כמעט כל הסוגים האחרים של הדמעות, כאלו של אכזבה, של כאב ואפילו של שמחה, הן זמניות.
אבל דמעות של עצב לא. ואפילו במצב שהדמעות נגמרות כי כבר בכית עד כלות, אז העצב נשאר וממשיך לכאוב עמוק, כאב חד כמו סכין שדוקרת עמוק בבטן.
הרגע הזה שאחרי שאתה מבין שלאף אחד בבית שלך לא באמת אכפת ממך, אכפת להם שתהיה בריא ותמלא את הצרכים החברתיים שלהם. שתהיה בן טוב שמתנהג יפה ומסב גאווה ושתהיה בריא ותביא להם נכדים. אבל לא אכפת להם באמת ממה שעובר לך בפנים. האמות מידה שלהם כל כך שונות והרי בסוף לכל אחד אכפת רק מעצמו נכון?
ואז אתה מגיע לצבא וגם שם לאף אחד לא אכפת ממך, כי אתה מבין מהר מאוד שזו מערכת משומנת היטב שלא סופרת אף אחד ממטר. שלוקחת את הציונות שלך והאהבה שלך למדינה ודוחפת אותה ישר לתחת. גם למפקדים שלך לא אכפת ממך, אם אתה מתפקד טוב ולא מראה שאתה שבור אז גם להם לא כל כך אכפת, כי אין להם זמן להתעסק עם זה. אתה לא בתעדוף. כי לכל אחד אכפת קודם כל מעצמו.
וגם לחיילים שלך לא ממש אכפת ממך, כי אתה נותן להם מה שהם רוצים - יציאות או כל דבר אחר. ולהם אכפת קודם כל מעצמם.
אז אתה מרגיש מבולבל וחסר אונים וחושב לעצמך שבשביל זה יש חברים, אבל כשאתה יוצא איתם הם רק עסוקים בלשדר לרשתות החברתיות שהחיים שלהם נוצצים ומאושרים ולך הם מספרים על עצמם ועל הבעיות שלהם, ואכפת לך מהם באמת שאכפת לך. לרגע אתה מרגיש שהבעיות שלך פשוט לא חשובות. ואז אתה סותם את הפה כי את מי אתה מעניין בכלל? לכל אחד אכפת רק מעצמו.
חבל שלאף אחד לא אכפת ממך..
אחר כך הם באים אליך בטענות שאתה כזה קשוח, קשה עם עצמך ואנטיפת. לך תסביר להם שאתה לא היית כזה בהתחלה..
אבל למדת שככה מסתדרים בלי דמעות של עצב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
