מרגישה שהכל תקוע, עומד במקום ולא זז.
אני לא מתקדמת בצבא, גם תהליך ההרזיה די עומד במקום, אין שום דבר מעניין, מסקרן, חשוב, מעסיק..
לאחרונה אני מוצאת את עצמי נגעלת מכל "תרבות" הפייסבוק / אינסטגרם. נתקלתי לא מעט בילדות בנות 14 עם 200 לייקים על כל תמונה חשופה ומפתה. בנות כאלו מחזירות אותי לתקופת גיל ההתבגרות שלי, למרות שהיה לי פייסבוק + מקושרים + שין1, אף פעם לא הייתי מעלה תמונות באובססיה או חושפת יותר מדי. בתור ילדה שמנה (שלא נראתה כל כך טוב) גם לא היה לי את הביטחון להעלות תמונות של הגוף שלי, חיפשתי תמונות כמה שיותר מחמיאות, כל תגובה והודעה פרטית היו עושות לי את היום, גורמות לי להרגיש חשובה, מושכת, מעניינת, יפה. אהבתי את זה. החיים במחשב והיכרות עם אנשים חדשים דרכו, קרצו לי הרבה יותר מהחיים שבחוץ, יכולתי לחשוף בדיוק מה שרציתי שהצד השני ידע עליי או יראה בי, לא לתת לו למצוא בי צדדים פחות מחמיאים. הצלחתי לשלוט על הרושם שנתקבל ממני. התקופה הזו עברה, למרות שיש לי פייסבוק ואינסטגרם פעילים, היום אני בקושי מכירה אנשים חדשים באינטרנט, הפחד והשיתוק מפגישה ראשונה, החרדות מ"מה הוא יגיד על איך שאני נראית באמת", גרמו לי לסלוד מזה, אני גם מתקשה מאוד לסמוך על אנשים כך שהיכרות אלקטרונית פחות באה בחשבון.
מסתכלת על החברים שלי בפייסבוק, או על חברים - של - חברים - שלי בפייסבוק ומזדעזעת. אנשים היום יעשו הכל בשביל לקבל לייקים, פרסום, בחורות, צומי. בנים יחשבו כל היום על סטטוס מצחיק, שנון ומקורי בשביל להוציא את העיניים לזו ששברה להם את הלב ולקבל לייק מזו שהם מתים לזיין. בחורה תצלם את עצמה 400 תמונות, תערוך ותעלה לפייסבוק את היפה ביותר רק בשביל להראות לכולם שהיא מאושרת, למרות שמבפנים היא שבורה.
אני יכולה להעביר על התרבות הזו ביקורת עד מחר, שהיא שטחית, רדודה, מתרכזת רק בחיצוניות, מקלה עלינו לשפוט אנשים ולהכיר אותם. מה שמפריע לי הוא שאני חלק מזה. מתגאה ב450 העוקבים שיש לי באינסטגרם, לא מהססת למחוק תמונה מהפייסבוק עם מעט לייקים.
אני מכורה..
לתחושה הזו,
שנותנים לי להרגיש נאהבת
שנותנים לי להרגיש יפה
זה יכול להיות גם הרסני..
תמונה שממש אהבתי והעליתי ושתקבל 4 לייקים (?!)
איכס, את מכוערת.
מגעילה,
שמנה.
אני כל כך מזוייפת.
משדרת משהו אחד, חושבת משהו אחר, ורוצה משהו שבכלל לא קשור.
רוצה להיות מי שאני.
בלי מסיכות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
