אני והגורילה שלי

הרבה זמן לא עדכנתי ובזה אני מאשים את הצבא ואת התאונת דרכים הלא מוסברת.

לפני 3 שבועות נפצע נער בן 20 בצומת מסובים בינוני-קשה, זה אני מסתבר. לא הייתה קטיעה (ככה אומרים שזה בינוני) ולא היה זעזוע מוח.

אבל כן היה שוק, ולמען האמת איבוד הכרה או זכרון, כי כן תפקדתי אני פשוט לא זוכר כלום.

נסעתי ליהוד באופניים עברתי בצומת מסובים פניתי שמאלה ליהוד והגת ש"גנבה אדום"  פגעה בי, ריסקה לי את הרגל, שברה לי 6 צלעות של צד שמאל ריסקה לי את הטחול וחור בריאה, וזה עוד בלי כל החתכים למיניהם והצלקות שיהיו לי בגוף.

אני לא זוכר מה היה אבל אמרו לי שהשתוללתי באמבולנס, אני רק זוכר שקמתי במיון שגיבסו אותי (אחותי אמרה לי שהייתי נראה זוועה אבל זה דיי הגיוני)

הייתי שבוע במחלקת טראומה מחובר למיליון חוטים ומורפיום ובלי סוף משכחים אחרים בנוסף וראו שאני מתחיל להחלים ושלחו אותי לאורטופדיחה, שם היה סיוט שנאתי את המקום והאורטופדים הם עם נורא ומתנשא (זה בא מכאב אני בטוח שאיפהו בפנים יש להם לב אם הם לא שמו אותו במחלקה הכירורגית) לא הצלחתי לישון בלילות,ל הצלחתי לנשום כמעט בגלל הצלעות והחור בריאה.

עברתי ניתוח ויום אחרי שלחו אותי הביתה, אתמול שוב נסעתי למיון כי הגאונים לא הוציאו לי את הסיכות שהזדהמו לי ועכשיו בטוח יהיו לי צלקות וסיכוי של 15% שלא אצליח ללכת יותר ואצטרך קביים כל החיים (כיף הא?)

מעניין מה הגורל\אלוהים\העולם\הקארמה ניסו ללמד אותי פה שהייתי במקום הלא נכון בזמן הלא נכון

עכשיו כשאני בבית אוכל לכתוב יותר בטח יהיו כמה פוסטים של התפרקות לא נורמאלית שאני לא יכול יותר אבל נקווה שלא הרבה ויילך חלק

אז אחרי שבוע מאוד ארוך ומאוד מתסכל בעזה, או לפחות על הגבול חזרתי הביתה.

זה התחיל שבוע שבער שאמרו לנו שהרגו את הרוצח שהם קוראים לו רמטכ"ל ואמרו לנו להכין את הדברים,שעה וחצי אחרי כבר היינו בדרך לעזה.

האוטובוס שלנו הלך לאיבוד אבל בסוף הגענו לבסיס צמוד לעזה, משם התארגנו ויצאנו למארב על הגדר, ממש על הגדר וההוראה הייתה פשוטה "רואים,יורים" שם ביליתי 52 שעות (סופ"ש בים, קצת אחרת ממה שחשבתי אבל עדיין).

סיימנו את המארב בסה"כ 2 אנשים שירינו עליהם, שניהם נפצעו אף אחד לא נהרג.

משם לבסיס וחזרה לשטחי כינוס, כל יום אימונים, כל יום מחכים להכנס וכל יום דוחים אותנו, תסכול אין-סופי..

מדים,קרמי,שכפצ,ווסט,תיקי לאו מלאים, 60 קילו עלינו ואנחנו הולכים, בגשם ובחום בכאב ובצחוק, עם מים - אבל אסור לשתות, עם אוכל - אבל אסור לאכול, עם מוטיבציה - אבל אסור לירות.

כל יום, כל היום, ציוד, הליכות, צבעי פנים, תרגולי תקיפות, תרגולי הגנות, תרגול של ניסיון נואש להשאר בחיים מול אנשים שמחכים שתגיע ומטרתם אחת - להרוג אותך, לא אף אחד אחר,רק אותך.

כל יום הולכים עד לעזה עם מוטיבציה עם רעל להלחם,רעל שמכרסם גם אותנו, וכל יום חוזרים מאוכזבים מזה שהרעל השפיע רק עלינו.

כל לילה חוזרים למקום מניחים ציוד ואז שומעים בכריזה "גשם סגול, כוננות ספיגה".

כולם מסתכלים למעלה, ספק אם לראות את הרקטות עפות עלינו ואת כיפת ברזל מיירטת אותם, ספק על אלוהים בשאלה הכי פשוטה "למה?".

ההסתהות הזאת לא נמשכת שניה שבה כולם משפיקים לעלות על קרמי לתפוס את הנשק ולהתחיל לרוץ לנגמ"שים, לא שהם יצילו את החיים כי פגיעה ישירה תהרוג 12 אנשים במקום, אלא שאם הטיל לא פוגע בדיוק, יש סיכוי להנצל.

רצנו לבפנים, לא חושבים על החיים שלנו, אלא עושים את זה מתוך אוטומט. הפיצוץ שהחריש את אוזני זרק אותי הצידה, הסתכלתי בבהלה וחיפשתי את חב שלי שרץ לידי, מצאתי אותו על הבוץ כמוני רק שהוא לא קם, נבהלתי ורצתי אליו, ראיתי את היד שלו נפוחה ואותו מסתכל עלי במבט מבולבל, שמחתי שזה הנזק.

הרמתי אותו עלי ורצתי לנגמ"ש של התאג"ד, הוא קיבל כוויה מרסיס, אבל הוא בסדר. משם רצתי לנגמ"ש אחר.

שעה ועוד שעה ועוד שעה ועוד שעה , לא יכולים לישון בגלל הציפות, הרעב, הצמא. לא יכולים לישון בגלל הבומים שמעירים אותנו.

לא יכולים להרדם בגלל שאם נרדם, בדיוק אז יבוא הטיל ולא נספיק לברוח.

שמענו מטוסים וכבר התחלנו להבדיל בין הפיצוץ של השיגור של הטילים שלהם (עד כדי כך היינו קרובים ששמענו את זה) בין השיגור של כיפת ברזל, הפיצוץ של היירוט, הפיצוץ של המטוסים של ישראל והפיצוץ של הפגיעה של כל אחד מהם.

הרבה פיצוצים, מעט מחשבה.

יצאנו מהנגמ"ש בזריחה, עלינו על ציוד,צעבנו פנים והלכנו לעזה בתקווה להכנס הגענו לכניסה, ושוב דחייה של 24 שעות. חזרה לאימונים.

אמנם לאזרחים זה היה מבצע, אבל לחייל בשטח, אני הייתי במלחמה.

מחכה למלחמה הבאה שתביא את השלום,כי על שלום משלמים בדם ולא בכסף.

אז עוד אחד התאבד מהחטיבה שלי, זה כבר נהיה דבר יום יומי כמעט, הוא השני בחצי השנה האחרונה.

הראשון התאבד כי חברה שלו נפרדה ממנו, הוא היה מהמחזור שלי חדר לידי.

וזה שעכשיו? אין לי מושג, אני רק יוצא שהוא נולד כמוני ב93' והתגייס מאוחר יחסית במרץ 2012.

עדיין לא משקיט את המוח לגמרי

התאבדות חיילים

הצבא זאת מערכת גדולה שברגע שנכנסים אליה אתה עובר מימד זמנים שונים אוכל שונה הכל שונה, לא פחות טוב או יותר טוב, פשוט שונה, ומי שמחוץ לצבא גם אם הוא הרגע סיים צבא, או גם אם הוא בחיל אחר בתוך הצבא לא יכול להבין את זה, כי ככה הצבא עובד, ואז מי שמחוץ לצבא לא מבין את מי שבפנים, יש תסכול מטורף אז עושים את הדבר הכי קל שיש.

הרי יש נשק, יש תחמושת ויש שעות של לבד לגמרי בשמירה, וכל מי שהיה בשמירה הרבה שעות יודע שאחרי שהפלאפון נמאס יש מחשבות ואחרי שהמחשבות נמאסות יש הסתובבות במקום ואחרי זה? מתחילים לחשוב על המוות כי זה נושא שאף פעםל א נמאס לחשוב עליו, אז מחליטים לחוות אותו.

מצטער על הפריקה היא עומדת להיות חופרת, אבל בגלל שף אחד לא באמת יקרא את זה אז זה בסדר:

חלק ראשון

אהבתי אותך מאוד היית בשבילי הכל גם אחרי שזרקת אותי מהחיים שלך שהייתי בשלב הכי קשה של החיים שלי אהבתי אותך, אבל עכשיו כבר לא, עוברים ימים שלמים בלי שאני חושב עלייך וכמעט כבר שבועות, אני מתגעגע לחברה שלך ולאוזן הקשבת שלך, מתגעגע למזל ההזוי שתמיד היה לנוולכל הדברים המצחיקים והמסוכנים שהיינו עושים, אבל זה שייך לעבר, ואת הכל אני זוכר לטובה, ואת הרע? את הרע אני אזכור גם אם לא ארצה.

חסר לי להיות חלק מהחיים שלך, ואני מתגעגע לעיניים עם המבט החודר והאוהב שנעלמו מחיי מזמן והפכו למפחדות ומעריצות, אך זהו גורלנו וכך עלינו להמשיך את החיים מחרטה לחרטה.

חלק שני

פתאום נעלמת, הלכת והשארת את הדלת פתוחה רק כדי להשאיר תקווה שעוד תחזרי, אבל את כנראה לא תחזרי, למרות האהבה ולמרות חוסר המריבות למרות ההבנה והרצון הטוב, לא היה שום דבר שלילי ואולי זה מה שהרס לנו, את הטעות שעשיתי אז אני משלם עליה היום ושילמתי עליה גם אתמול ואשלם מחר ומחרתיים, כי על טעויות משלמים, אבל חיים שלמים של סבל? זה לא מוגזם? או שאני סתם בכיין?

חלק שלישי

את תמדי שם בשבילי,בשביל הכל, או לפחות חשבתי עעה, כן עלייך אני כותב הכי קצת אבל אני מקווה שתביני שזה אלייך, תמיד שאור הזרקורים פונה אלייך את שוכחת ממני, אז את אוהבת אותי? או שאת נהנת שהאור שקורן עלי פונה אלייך ואז נוח לך להעלים אותי בצל שלך, בעוד אני לוקח אותי איתי לצידי מראה לכולם שאני שם אותך באור כדי שידעו ויבינו, הלוואי וזה היה הדדי.

חלק אחרון

אני בן אדם חברותי, באמת שכן, אני מתחבר לאנשים מהר, אני יודע לפתח שיחות מעניינות וגם להקשיב שצריך, אז למה לעזעזל אני לא מסתדר עם האנים האלה?! למה עם האנשים הכי חשובים אני לא מצליח להתסדר? למה תמיד בדברים הגדולים אני נכשל? עוד טסט, עוד מבחן, עוד בגרות, עוד מטווח, עוד חברות.

למה הכל הולך לי על צד שמאל?

אז כן, שאלתי אנשים מביני עניין ואמרו לי שהם לא יודעים, אז שלחו אותי לפסיכולוגים שאמרו לי שאני לא בן אדם שפוי לגמרי וזה כבר ידוע, אבל זה לא הופך אותי לבן אדם פחות טוב או סוציומט.

אז שלחו אותי לבקש עזרה מאנשים שיש להם דיבור עם אלוהים וכולם אמרו לי שאני משנה עולמות וזה גורלי ועל כל דבר קטן אצטרך להלחם מלחמות עולם אבל בשנות ה20 שלי אצליח למצוא את מקומי בעולם.

ומה עם מקומי בבית קברות? אולי אני גם צריך להתאבד, להצטרף לטרנד, סוף סוף להיות אחד מהחבר'ה בצבא, גם אני להתאבד.

למה להלחם על כל דבר קטן מלחמת עולם? בגלל שאני משנה עולמות? בגלל שנאי חות מכולם? למה דנו אותי לגורל כה אכזרי?