חושך. לילה.

שוכבת במיטתי וחושבת.

מציתה עוד סיגריה.

מתהפכת לצד ונזכרת.

אני הכי שקופה בעולם מול כולם.

ישר רואים עליי כעס או עצבות.

ישר מזהים אושר או חרטה בטעות.

ואני שותקת.

המילים לא תמיד יוצאות.

רק שק גדוש בעוצמות ורגשות.

כבר לא בורחת.

כבר מזהה תחושת הקלה ונחת.

מפהקת ונלחמת בעייפות.

קמה למטבח להרתיח מים לקפה,

מזמזמת שיר, החתול מבסוט

מגרגר למראה מזיגת החלב ונהנה.

חוזרת למיטה. שמיכה מעליי

רוחות של סתיו מלטפות את רגליי

מטפסות מבעד לשמיכה

מלטפות את בטני הרכה

עוצמת עיינים, מתענגת עם המחשבה

איך בפעם ההיא שליטפת חזרה

שרגלינו הצטלבו ביום קודר וסגרירי

איך אז ידעתי שלעד תהיה שלי

כשעוד הייתי תמימה וזכה ושלך

כשהלכתי עצומת עיינים למענך.

חצי כוס קפה נותר יתום וקר

בדל סיגריה מקופל 

לפטופ מציץ בין סדינים

ואני שקטה אך כולי סערה בפנים.

דממה בחוץ, למעט רוחות נושבות

ורחש עלים הנושרים על מדרכות

סוגרת את האור ומגיפה תריסים

עד שהשחר יעלה ויום חדש יוליד חיים חדשים.