בימים טרופים אלה, לפני יום כיפור וסוכות,

בפתחה של שנה חדשה

אני נתקפת געגועים שממלאים בי עצב קטן.

זאת תקופה כזאת שמזכירה לי רגעים קטנים בחיים

ששינו אותי, ביגרו אותי, עיצבו אותי, ריגשו אותי,

איך השנים עוברות מהר, מהר מידי,

איך היום בהווה הנוכחי הדברים ההם נראים פשוטים וקלים יותר

בלי דאגות, בלי שיקולים

פשוט להיות ולטעום מהכול.

לפעמים אני ממש רוצה לצעוק

'תעצרו את העיר אני רוצה לרדת'!

ודבר לא קורה. המירוץ נמשך ולא מתחשב ברצונותיי.

מחפשת נקודת מפנה שבו אוכל לומר בגאווה

'I DID IT MY WAY'.

והדרך שלי היא הכי נכונה, עבורי.

והכוח שבי הוא עצום.

הרצון שבי יכול להזיז הרים.

ואני יכולה לגעת בשחקים.

ויש ביכולתי לשנות.

ויש באפשרותי אחרת להיות.

והכול ניתן אם רק נאמין בעצמינו

ואם רק נדע להפוך את החמוץ לדבש ניגר,

הכול יבוא לטובתינו.

רוצה להסתכל לאחור ולחייך על התפנית החדה בעלילה.

מחכה בסבלנות שהיום המיוחל יגיע ואז אהיה מאושרת באדם.

מרגישה שעם כל הקושי היום קרוב מאי פעם

ממש נוגעת בו בקצות האצבעות.

רואה אותו בפתח הדלת

מחכה לו בזרועות פתוחות.

בנתיים, עד אז, הולכת למצות את היום הזה עד תום

אורזת תיק קטן ונוסעת לצפון. למקום עם נופים רחבים ואויר נקי

למלא מצברים לגל הבא שיתחולל בתוך תוכי.