פסיכולוגיה עברית

טומי לפיד לא היה אף פעם כוס התה שלי. גם יאיר לא. הגיבורים שלי כך חשבתי הם היגאל אלונים והיצחק רבינים. הצברים האמיתים, הצנועים, שעשו חיל בצבא, ואחר כך "קיבלו את דין התנועה" והלכו לפוליטיקה. גם בעניני ספרות נמשכתי לעמוס עוזים והיהושועיים עם העדינות השקטה, החרטה המתמדת, ותחושת האשם שאינה נגמרת (ואולי גם ההתנשאות השמאלית המעודנת) 
אינני כותב על טומי בגלל יאיר (אם כי אני מועסק בדמיון ובשוני) ןגם אינני כותב עליו בהקשר של סגירת "מעריב". (למרות שהספר מהווה היסטוריה מרתקת של העיתונות בישראל) – אני כותב עליו כי הוא מייצג את הדיאלוג-הלא גמור שלי עם "ההם"- כלומר "אלו שאינם משלנו". עם "ההם" הימנים, "ההם" הגלותים, "ההם" הבוטים , "ההם" הלא צנועים.. 

לקריאת המאמר באתר "פסיכולוגיה עברית" היכנסו: "מה לי ולטומי לפיד? או על הדיאלוג עם "אלו שאינם משלנו". ואף מילה על הבחירות"