ૐ

הילדה הבריטית הזו מדהימה.

התעוררתי לבוקר לבן - כל המושב מלא בשלג. ערימות של שלג. ככה זה כשנמצאים 500 מטרים מעל פני הים.

פעם אהבתי את החורף. השנה כבר לא.

אי אפשר לאהוב את החורף כשצריך לעבוד 9 שעות בקור, וובגשם בלי מחסה לדקה. זה פשוט בלתי אפשרי.

אז...

מאיפה מתחילים אחרי חודשיים נטולי כתיבה?

האם להמשיך ברוטינת הסקס הנדושה?

או אולי לתת גוון חדש לבלוג?

ואיך לכתוב? האם בצורת שיר? סיפור קצר? עלילתי?

בחיי ששכחתי איך זה לשבת מול המחשב ופשוט לכתוב. הייתי צריכה את זה ככ.

בחודשיים האלה ניסיתי מספר פעמים לכתוב פוסט. ושומדבר לא יצא.

יותר מידי סמים, בניגוד למה שחושבים, קוטעים את קו המחשבה בצורה שיטטית ומרגיזה שמותירה בי חשק רק לשכב מול הטלויזיה ולזפזפ בלי כל תכלית.

אז היה בחור (איך לא?).

האמת היא שהוא לא היה אדם זר לחלוטין- אנחנו יוצאים באותו הבר (בר שכונתי נחמד שלא פוקדים אותו יותר מידי אנשים. יש שם הרכב קבוע של 20 איש שמה שמאחד בין כולם זה בירה, מוזיקה, ושנאה לדאנס בארים), והוא גם חבר של הבחור מהפוסט הקודם.

מוצ"ש אחד, כשישבתי בבר עם כנופיית הנקבות שלי, הוא הזמין אותי לצאת.

מדובר בגבר בן 25, עם משרה קבועה, משכורת מכובדת, ממן דירת שני חדרים מרשימה,ואם זה לא מספיק- חתיך בצורה שלא ניתנת לערעור (הוא דיגמן לדיזל תקופה), גאון מחשבים. הגבר המושלם.

יצאנו ביום שנקבע, והיה מדהים.

הערב הסתיים בליווי הביתה, ונשיקה. שום מין.

הוא הזמין אותי לצאת שוב, ושוב, והפגישות רק הפכו מהנות יותר.

בדייט השלישי שכבנו. לא הסקס האדיר בחיי, אבל לא רע בכלל.

תוך זמן קצר הוא לחץ למחוייבות- והאמת היא שזה קרן לי והחמיא לי בטירוף.

כל נקבה תודה שזה מחמיא לה שהבחור שלה מקנא לה ורוצה אותה רק לעצמו (כשזה בגבול הטעם הטוב כמובן). ועוד בחור שווה כמוהו.

היינו מדברים שעות, נפגשים כל זמן שאפשר, הייתי ישנה אצלו בדירה 3-4 פעמים בשבוע, ואפילו שוכנעתי להעביר לבית שלו כמה דברים שלי.

לא האמנתי איך החיים שלי השתנו מהקצה אל הקצה.

הקשר שלנו לא סבב סביב מין (בכל החודש הזה שכבנו 5 פעמים), מצאתי לי איש שיחה שיקשיב לזיוני מוח שלי ויהנה מהם, שישים לב לשינוי הקל ביותר במצב הרוח שלי, ושיהיה רגיש לצרכים שלי.

לא הרגשתי ילדה קטנה כשהייתי בחברתו (בכל זאת 6 שנים הפרש) וזה היה מדהים בעיני.

הכל הסתדר עפ"י הספר.

הפרפרים בבטן שהפכו בהרף עין לרגשות שלא הכרתי לפני כן.

החשק הזה לבלות בחברתו, גםם אם לא נשאר לי זמן לעצמי- משהו שמעולם לא היה לי.מאז ומתמיד אהבתי להיות לבד, עם עצמי.

הקושי להירדם כשאנחנו לא ישנים יחד, ערומים (אסור לעלות על המיטה שלו עם בגדים- זה חוק !) והפלייליסט לילה שלו לא מתנגן ברקע.

רגשות מדהימים שליוו אותי כל יום, כשקיבלתי ממנו שיחת בוקר או הודעת אהבה שנשלחה בלילה.

בחווה שאלו כל הזמן ממתי אני כ"כ קורנת?, מחייכת?, נעימה לסביבה?

ואז, אחרי ערב החלפת הבעלים של הבר שלנו, שכלל המון סמים, כמויות מטורפות של אלכוהול, מוזיקה ואנשים איכותיים- נשלחת אלי הודעה בצירוף תמונת מסך, שבה אני רואה את הפנים של הבחור שלי מחייכות מתמונת הוואצאפ היפה שבפינה, מזמין מישהי לסרטובירה בדירה שלו. 3 דקות אחרי שנפרדנו לשלום.

חשכו עיני. לא ידעתי איך לעכל. ואם בכלל.

המוח עובד לאט בגלל הסמים, "מה אני עושה?".

שולחת לו את צילום המסך בוואצאפ בלי לחשוב פעמיים, תוך כדי שהבחורה מציפה אותי בהודעות ומבקשת שלא אספר לו.

מרימה אליו טלפון:

"זה.. נכון..?"

- "אמממ... כן..."

"יש לך מה להוסיף?"

- שתיקה

"לילה טוב."

-"לילה טוב בייב" ניתקתי.

 בלי לתת לו לסיים. או להוסיף משהו.

נפלתי לישון, לא מבינה כל כך את רצף הארועים.

התעוררתי אחרי שעתיים, כשאני מבינה, ולא מצליחה לעכל.

"מאיפה זה בא?" "מה עשיתי לא בסדר?" "אולי היה רמז כלשהו שלא שמתי לב אליו?"

מליון שאלות עולות לי לראש. שאלות שאין לי תשובה עליהן. הדבר השנוא עלי בעולם.

וככה זה נגמר. ככה נפלתי שוב, עמוק אל תוך החרא.

שוב מסתגרת. שוב לא נחמדה. שוב הרבה סמים.

הפוסט הפיל עלי מצברוח מלנכולי.

אני הייתי גברת ציצי.

 היא גם כוסית, גם שרה טוב, וגם מנגנת בגיטרה בצורה שגורמת לי לקנא למרות הותק שלי.