חבל , על עצמי באמת חבל..
אין לי מושג למה אני חותכת כ"כ הרבה בכלל , פעם בכלל לא חתכתי
אני אפילו לא שמה לב איך זה קורה , אני יכולה לשבת לשמוע מוסיקה שירים כאלה שמכאיבים לקחת אפילו כוס יין או מה שבא ליד ולהכנס לעולם הזה
אחרי שאני מתחברת למצב , שוב כל הבעיות עולות על פני השטח ומתחיל לכאוב , ולצעוק כבר לא עוזר ולבכות גם לא , זה לא מקל , זה לא מעביר..
בלי שאני שמה לב אני פשוט מושיטה את היד למתכת האהובה עליי ומתחילה לחתוך ולחתוך ולחתוך אני רואה את הדם מתחיל לטפטף ,הדמעות,המוסיקה שבאותו הרגע חותכת אותי עם המילים שלה גם כבר לא כזה אכפת לי מה אני עושה אני רק מרגישה את הכאב הזה , אין דרך להסביר אפילו איך הוא עוזר
כאילו לרגע אני מרוכזת בו ולא בכאב הנפשי , כאילו הכאב הנפשי נחלש כשהפיזי גובר ואני מתנתקת מזה מכל הבעיות לכמה שניות
אם לחתוך היה בסדר הייתי עושה את זה כל הזמן , באמת , אבל אני מעדיפה לחכות ולהתאפק כמה שכואב
וממש כואב הכל כואב בעיקר כשאני יודעת שאני בחיים לא אהיה מספיק טובה
בשביל אף אחד אף פעם
ואני לא יכולה לשלוט בזה שאני כל החיים מנסה לרצות ולהתחבב ע"י האנשים הנכונים
המסגרת הזאת הורגת אותי כל יום , המחשבה על האהבה הנכזבת שלי כבר יותר מחצי שנה חותכת אותי כל יום
המראה , המשקל עד שאני לא אפטר מהם אני אמדיך ללכת עם הרגשה של אבן על הלב
כ"כ הרבה לא בסדר בי
ואין לי כוח לשנות
אין לי כוח לטפל בעצמי
רק לחתוך
ולהפוך את עצמי ליותר משוגעת
והחלק הכואב שאני לבד , אף אחד לא באמת מבין גם את זה שאף אחד לא מבין , אף אחד לא מבין.
אני ממשיכה כהרגלי
לחיות עוד יום בחיים האלה
בתקווה שמשהו ישתנה כי אני עמוק בחרא מכדי לשנות את זה
כינוי:
stillness of death_
בבלוג זה
בכל הבלוגים
