.When you have lost hope, you have lost everything

אז במשפחה שלי..

במשך הרבה הרבה שנים..

(יותר מ12 זה בטוח.)

יש מין מסורת כזאת ביום כיפור.

אחרי הארוחה מפסקת אבא הולך לבית הכנסת.

בין הכנסת שאליו המשפחה שלי הולכת במשך אלפי שנים (טוב.. הם לא כל כך זקנים.. אולי כמה מאות XD)

[תתעלמו מהנסיונות להצחיק. הצום לא עשה לי טוב.]

ואז.. 

כמה שעות אחרי זה..

אמא, אני ואחים שלי יוצאים לכיוון בית הכנסת.

אנחנו מגיעים,

ומחכים.

וכשכולם מסיימים להתפלל אנחנו חוזרים הביתה ברגל.

ואז..

בבוקר..

מתעוררים..

הקטנים אוכלים..

אני מתענה בחדר..

מנסה לישון..

קוראת..

כרגיל (חחחחח. לא.)

ואז בערך שעה לפני שיוצא יום כיפור שוב הולכים לאותו בית כנסת ישן ומתפרק ושוב מחכים..

ושומעים את השופר..

ומודים למי שצריך..

והולכים לסבתא לאכול.

היא מביאה תה עם עוגה..

כולם אוכלים..

המבוגרים חופרים..

הילדים חופרים עוד יותר..

ואז אוכלים אוכל אמיתי.

שכולל בשר.

באיזשהי דרך.

ואז ממשיכים לחפור..

והמבוגרים מבקשים מהילדים "ללכת בבקשה" ואנחנו מפרשים את זה כ"עופו לנו מהעיניים" ורצים לאיזה חדר להמשיך לצחוק.

ואחר כך..

כולם נפרדים..

ואומרים שנה טובה..

וכל אחד בורח הביתה.

וככה נגמר יום כיפור.

וזה חוזר על עצמו.

כל שנה.

בלי הפסקה.

ומתישהו..

זה מתחיל לשעמם..

מה שאומר לי,

שאני צריכה לקנות עוד ספרים שיהיה לי לשנה הבאה.

אז..

אממ..

שנה טובה..

או מה שלא אומרים במצב כזה..

אףפעם לא הייתי טובה בברכות האלה..

שבוע טוב,

נטול כאבי ראש ושעמום בלתי פוסק.

הצום הרס לי את הגוף :\

אני צריכה לשתות.

אינלי כוח..

אולי אחר כך..

גוד ביי.

-SH