אני יכולה להגיד לכם, כמעט בוודאות, זה הספר שקראתי הכי הרבה פעמים.
זה לא מסוג הספרים שאני קוראת בדרך כלל.
בכלל לא.
אני יותר טיפוס של ספרי מתח.
וחקירות.
כל מיני כאלה..
ו..
את הספר הזה קראתי פעם ראשונה לפני 5 שנים.
בכיתה ה'.
הייתה לי חברה..
ולי היו 2 ספרים.
אבא ארך רגליים, ומטילדה.
עשינו מין משחק כזה.
אחת קוראת ספר אחד,
השנייה את השני,
כששתינו מסיימות לקרוא, אנחנו מחליפות ספרים.
וככה העברנו כמה חודשים.
שכל ספר נקרא בנשימה עצורה כאילו זאת הפעם הראשונה.
כל שבוע היינו מחליפות את הספרים.
ופשוט קראנו אותם שוב, ושוב, ושוב, ושוב..
אני מכירה את העלילה בע"פ.
אני יודעת מה קורה בכל שלב בסיפור.
אני יודעת את הסוף,
ההתחלה,
והפרטים השוליים.
אבל הספר הזה הוא משהו אחר..
הוא לא ספר שאתה קורא ואומר לעצמך "טוב.. קראתי פעם אחת.. אני יודע את הסוף.. לא שווה לקרוא אותו שוב."
לא.
זה ספר,
שלא משנה כמה פעמים תקרא אותו..
הוא אף פעם לא ימאס.
הוא מרגש.
הוא רומנטי.
הוא נותן זווית ראייה אחרת על החיים.
למה?
כי הוא מסופר מנקודת מבט של יתומה.
שבגיל 18 נדבן אנונימי שולח אותה לקולג'.
ורק אז היא מתחילה לחיות.
כל מה שבנות בגילה עשו עד אז היא צריכה להשלים.
והיא עושה את זה.
במהירות מטורפת.
תוך כמה חודשים היא יודעת את כל הרקע הבסיסי שכל נערה בגילה רוכשת במשך כל שנות חייה.
חוץ מהעובדה שג'יין וובסטר הוציאה את הדמות מפגרת לגמרי לפי דעתי..
(כאילו.. יש לך כל כך הרבה רמזים! הוא אומר לך את זה! ואת לא שמה לב.)
טוב..
היא הזכירה את העובדה שאין לה מושג מי זה שרלוק הולמס..
חוץ מזה..
לפני שבוע בערך..
דיברתי עם חברה..
היא סיפרה לי שהיא מחפשת ספר לעשות עליו יומן קריאה.
ואז כשהיא אמרה לי שהיא מצאה ושאלתי אותה איזה היא אמרה לי "אבא ארך רגליים".
ואז נזכרתי..
כמה זמן לא קראתי אותו..
אני חושבת שלא נגעתי בו שנה..
אולי יותר..
ואז התחלתי לקרוא אותו שוב.
למרות שכל מילה מוכרת לי.
למרות שקראתי אותו יותר מ20 פעמים (ואני בכלל לא מגזימה.)
קראתי אותו שוב.
וזה העלה בי זכרונות..
וזה היה כיף D:
יש משהו שקורה לי המון פעמים.
המון.
מישהו נכנס אלי לחדר.
מסתכל על המדפים שלי (שמלאים בדברים.)
ושואל שאלה שמבחינתו היא תמימה לגמרי "את באמת צריכה את כל זה?"
ואני עונה את התשובה הכנה ביותר.. "כן" למרות שזה לא נכון.
אני לא צריכה את כל זה..
אבל הבלגן שיש שם הוא הסדר שלי.
אני יודעת איפה כל דבר ודבר נמצא.
אני לא צריכה שזה יהיה מסודר.
מבחינתי זה מסודר.
הבלגן בחוץ עוזר לסדר בראש.
ככה זה אצלי.
כשהדברים מסודרים,
המחשבות מבולגנות.
אני בנאדם מיוחד.
ואנשים א מקבלים את העובדה הזאת,
ומתעקשים להמשיך ולהגיד לי לסדר.
אבל אני לא יכולה.
אם יש משהו מסודר,
בתת מודע שלי המטרה היא שהוא לא ישאר כזה.
זה מוזר.
זה לא נכון.
אבל ככה אני עובדת.
אני יכולה לסדר משהו,
ותוך 10 דקות הוא כבר מבולגן שוב.
אז למה להשקיע זמן בלסדר?
וחוץ מזה,
לא הכל אצלי מבולגן.
יש דברים שגם אני צריכה שהם יהיו מסודרים.
כמו השולחן שלי.
אני צריכה שהוא יהיה בערך מסודר כדי שיהיה לי מקום למחשב, וגם למחברת.
מחשב, כי אני לא יכולה בלי זה..
מחברת, למקרה שאין אינטרנט.. ויש לי רעיון ממש טוב.. ואני חייבת לכתוב אותו איפשהו..
ולפעמים אני צריכה גם מקום לעוד דברים..
אבל זה החלק הכי מסודר בחדר שלי בדרך כלל..
ואני בסדר עם זה לגמרי.
זה טוב לי.
אם אני לא מתלוננת,
מי נתן לכם את האישור לבוא ולהעביר ביקורת?
*אמרה הילדה שמעבירה ביקורת על כל דבר שזז, ואם הוא לא זז היא תזיז אותו ותעביר עליו ביקורת.*
בימים האחרונים שמעתי הרבה מוזיקה..
בעיקר של מישהו שנקרא אלכס גוט. (או איך שלא רושמים את השם שלו.. זה נראה לי הכי הגיוני.)
הוא התחיל בתור זמר יוטיוב שעושה קאברים.
היום הוא כבר הוציא דיסק והוא במסע הופעות בארה"ב וקנדה.
והוא שר מדהים.
והוא שר עם משמעות.
והוא שר.
Now i wanna feel some sensitivity I'm here, i'm telling you i
Cleared my life I changed my head Trying to catch my skin again I'm finding out what makes me wanna live By living it up again It's my world I paved my way Found my sensitivity I stepped back from the edge Now i'm living it up again
אממ..
היום יום כיפור וזה..
אז סליחה לכל מי שפגעתי בו.. (ואתם לא יודעים מי אני אז אם פגעתי בכם אינלכם מושג! הא!)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Call Me G.