מה אני אגיד לכם? אני לא יכולה כבר לחכות לחופש פסח שלי. שבוע שלם בלי עבודה.
סך הכל אני בתקופה טובה, אני עובדת המון, ואני בעומס של פעילות ופעילות גופנית. ואני צריכה להפחית. כי מתחיל לי כאבים ברגליים.
אני שומרת מדי פעם על ילדים ממשפחה עם כסף, היום אספתי אותם מהחוגים,
והלכנו הביתה, אני הייתי אחרי יום עבודה והתיישבתי על הרצפה של החדר והילדה
ראתה איזה פסל של פיה שהמנקה שלהם שברה בלי כוונה היא התחילה להגיד "אני
אדאג שהיא לא תחזור לפה יותר" "אני שונאת אותה" וכל מיני כאלה, הילדה היא
קטנה בת 6, אבל ישבתי שם על הרצפה ואמרתי לעצמי שהחיים פשוט לא פייר! איך
אני אסביר לה שהמנקה שלה היא מנקה ערבייה שעובדת מלא שעות ביום ובטח יש לה 5
ילדים בבית, ובכלל שלנקות זה העבודה הכי קשה שיש, וזה יותר קשה ממה שאבא
שלה עושה למרות שהוא משתכר ביותר. לי לא היה אפשרות למנקה, ההורים שלי לא
השאירו לי גרוש, ההפך אני צריכה לממן אותם. אני עובדת כמו חמור. והיא
מתלוננת כי הפיה שלה נשברה. אבל אני יודעת שהיא רק ילדה חמודה. והיא לא
הבעיה. זה העולם שדפוק!
אחרי שהגענו הביתה שמנו שירים של אתניקס והתחלנו לרקוד, ואז היה את השיר ג'סיקה ושמעתי את השורה הבאה "איך בסוף השבוע
היא באופן קבוע, לא לבד" ופתאום
ניתקפתי בדקה של דיכאון, קשה לי להסביר לכם. אבל אני רוצה להיות כמו
הבחורות האלה שכותבים עליהם שירים.
ואני
לא מרגישה כזאת בזמן האחרון. וגם בגלל שתקופה ארוכה לא הייתי עם מישהו
ועכשיו שאני סופ"ש אחרי סופ"ש סתם עם גברים, מצד אחד זה כייפ אני אוהבת.
מצד שני... זהו! שאין צד שני! אבל אני כן מרגישה שיש. שאני חושבת על זה
עכשיו אין צד שני! אז למה אני עצובה בגלל זה?!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: