ביום ראשון הרגשתי את זה, איך אני חייבת לדבר עם מישהו כדי לברוח מעצמי, לא הצלחתי לישון, הייתי במצב שהתחלתי לחשוב על לבלוע כדורים, לא הייתי עושה את זה, אבל עצם זה שהיה לי מחשבה כזו.
אז הלכתי להתקלח, ושהייתי במקלחת החמה עלו לי המחשבות, כי במקלחת מגיעים כל הפתרונות לכל הבעיות שלנו. ובשניה אחת, מצאתי לעצמי תשובה ברורה להכל. ללמה ההרגשה הזאת.
חשבתי, איך זה שאני מרגישה לבד שאני מוקפת בכל כך הרבה אנשים שאוהבים אותי ואני מקבלת מלא אהבה. הגעתי למסקנה אחת אני פשוט לא יודעת להעניק אהבה, אני יכולה לקבל, אבל קשה לי באמת ובתמים לאהוב, עד הסוף, לחבק, לנשק, לשתף.
אני הבחורה המוחצנת הכי סגורה בעולם. אף אחד לא יודע עלי כלום. כל אחד יודע חלקים. אבל אף אחד לא מצליח להשלים את הפאזל.
ונכון אני מפחדת מזוגיות, אני מפחדת לחשוף את עצמי, אני לא יודעת איך לעשות את זה, אני מפחדת לא להיות טובה בזה, אני מאוד מפחדת מדחייה.
בעצם כולנו סוג של פאזלים, ואז מגיע מישהו ומחבר אותנו, יש כאלה שהם קצת יותר מורכבים כמוני, אני עשויה מהמון חלקים, ויום אחד מישהו יצליח להרכיב את הכל, ואני מבטיחה שיצא לו תמונה יפה. אחרי הכל אני שונאת פאזלים.