אני הולכת לכתוב עכשיו מלא, את כל מה שיש לי בראש, אני כל הזמן מפחדת לכתוב הרבה, כי אני מפחדת ממה שיצא לי. אני מפחדת להראות את מי שאני באמת, ואני מפחדת להיות מי שאני לא באמת.
אני לא יודעת איך הגעתי למצב הזה, למצב שבו אני שוכבת על הרצפה בחדר ולא רוצה לקום, למצב שבו אני אוכלת 300 קלוריות ליום ומרגישה שמנה, למצב שבו אני עושה את מה שאני אוהבת ומרגישה כמו כישלון מוחלט.
אולי אני באמת כישלון מוחלט, כי לא הוכחתי עדיין שאני לא. בא לי להתחיל הכל מהתחלה. כי אני מרגישה שאני משקרת לעצמי כל יום שאני חיה, אני שקרנית ממש ממש טובה, הכחשה זה משהו שאני מוצלחת בו.
אני לא סותמת את הפה, ואני מדברת מלא שטויות, אני מדברת מלא שטויות בשביל שאני לא אצטרך לדבר באמת.
אני לא מוצאת שום מטרה לחיים האלה כי אין, אני מסרבת להאמין שאנחנו חיים רק בשביל "לאהוב". אני מסרבת להאמין באהבה. אני מסרבת להאמין שזה מביא למישהו אושר.
אני לא יודעת מה קורה לי, למה אני מדמיינת את עצמי לוקחת אקדח ודופקת כדור בראש, או למה אני שוקלת ברצינות מה יקרה לי אם אני אקח עוד קצת מהכדורים הלבנים. אני לא רוצה להיות ככה, אני לא רוצה להעביר את החיים שלי במחשבות כאלה!
כל מה שאני רוצה זה להיות מאושרת. אז איך לעזאזל נהיים מאושרים? אמרו לי שכשאני רוצה להיות מאושרת אני פשוט צריכה להיות מאושרת וזהו, לא צריך לעשות כלום. אבל איך אני יכולה להיות מאושרת, שדפקתי לעצמי כל מערכת יחסים שהייתה לי אי פעם עם כל בן אדם שהיה לידי. דפקתי את המשפחה שלי לגמרי, אני כאילו הקש ששבר את גב הגמל, אני מרגישה שאני מאמללת את החברות שלי בנוכחות שלי, בלי כוונה אפילו. ואני פשוט זבל של בן אדם, אני לא מסתירה את זה, אם אי פעם תחפשו את הבן אדם הכי מגעיל ורע בעולם, אני הכתובת.
תמיד ידעתי שאני בחורה שלא שווה הרבה, אבל איך שהוא כולם עדיין רצו להיות מסביבי, יש לי מין הילה כזאת שלמרות הכל אף אחד לא יצליח לקחת לי אותה, אני באמת כובשת, אני יכולה לכבוש כל בן אדם שאני רוצה.
יש אנשים כמוני שהאירועים שלהם בעבר אף פעם לא יתנו להם להיות מאושרים באמת.
אני כרגע מחפשת תשובה, ללמה אני חיה, למה דווקא לי זה מגיע, למה אני לא מאושרת, למה אני משמינה, למה אני צריכה לסבול את השגרה הזאת.
למה, זה מילה נוראית, כי לא תמיד יש לך תשובה.
אני פשוט חייבת לדעת מה היעד שלי. אני חייבת להתעורר. אני חייבת לעשות טוב לעצמי.
אני פשוט כל כך רגילה להתעללות הנפשית הזאת מכולם ומעצמי, לצערי הרבה הייתי כבר צריכה לשמוע שרוב הסיכויים שהבעל שלי יהיה בעל שמתעלל (בי), אני מסרבת לשמוע אני לא מתכוונת להיות חלק מהסטטיסטיקה.
והאם כל המחשבות האלה עושות אותי חולת נפש? או שזה משהו נורמלי?
כי אם אני חולת נפש לפחות אני יכולה להיות רגועה, אם זה משהו נורמלי, אני מסרבת לחיות בעולם שמחשבות כאלה נחשבות לנורמליות.
לפעמים אני חושבת שדיי, שאני צריכה לוותר על כל עניין האושר הזה, אבל אני לא מוכנה, אני לא הולכת לסבול בחיים שלי.
אני פשוט צריכה לגלות מי אני. אני לא מבינה מי אני.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: