-היום סוף סוף דיברתי עם אמא. שאלתי אותה אם יא עוד הולכת לפסיכולוגית (לא), דיברה קצת על המשבר. אני גאה בעצמי, בהתחלה הסתובבתי סחור סחור ובסוף פשוט החלטתי שאני חייבת בשביל שתינו והעליתי את הנושא. זה היה ממש על קצה המזלג ולא אמרתי כל מה שצריך היה להיאמר אז אולי דרוש חלק ב' לסגור ולהדק את הקצוות הפתוחים. אבל אמרתי שאני אוהבת וביקשתי סליחה. בכיתי כמובן.
-אנחנו הדמוקטיה היחידה במזרח התיכון. אנחנו מדינה שצעירה יותר מחיים של בן אדם, כל כך צעירים וכל כך מתקדמים מכל הבחינות..מרתק אותי לחשוב שמבחינה היסטורית אנחנו רק בתחילת התהליך והגיבוש העצמי של העם כאן מכל הבחינות, 6 עשורים למדינה זה כלום.
-מעסיקים אותי ענייני משקל אבל אני כל כך מודעת לסכנות שזה לא יתפתח להפרעה. אבל זה כן מפריע. אבל אני יודעת היטב שזה לא אמור לבוא ראשון בסדר העדיפויות.
-מפחיד איך היא מטילה משפטים כאלה כמו פצצות, מורבידי מכדי שנתייחס לזה אבל ברצינות תהומית ומפחידה. בבקשה שלא.
-אם מישהו עושה משהו מוגזם כמו שקר או משהו רציני, אחרי תגובת הכעס הראשונית יש לנסות להבין אותו, אם הוא פנה לצעד כה דרסטי ולקח את הסיכון להיתפס, אז כנראה הוא מגן על משהו שממש חשוב לו, מנסה להשיג מטרה מסויימת. כולנו אנושיים, אף אחד לא מושלם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
