-אני צריכה קבוצה. מחפשת שייכות. בקבוצה יש לי סטטוס, תפקיד מוגדר וזה בונה את הזהות העצמית שלי שכל כך לא מגובשת שאיך שהשתחררתי היא...חזרה לנקודת ההתחלה. ברור שיותר בריא ונכון למצוא את עצמי בלי קבוצה אבל זה קיצור דרך שאינו לגמרי רמאות, הוא לגיטימי כי בין כה וכה בחיים אנחנו נדרשים לקחת חלק בהמון קבוצות ואיכשהו רק במשפחה שלי זה נורמלי להצליח להימנע מרובן. אבל אני רוצה נורמלי אמיתי. אני רוצה קבוצה.
-הבעיה היא שלבדי כל החיים האלה וכל מה שכרוך בהם מרגיש לי גדול עליי באלפי מידות. וזה מתבטא בהימנעות. וכבר הייתי שם, בואו נסכם בזה שזה לא טוב לי. בכלל. למרות שזה כרגע כל מה שאני רוצה. comfort zone is a bitch.
-אולי אני מאופקת מדי בחוץ ולכן מרשה לעצמי לפרוק כל עול בתוך הבית.
-אני הולכת ומתרוקנת, כבר שבועיים ועדיין אין חשק לצאת ולהיפגש, אני מרגישה שאני צריכה לרוקן את הסוללה לגמרי לפני שאני מתחילה בכלל להטעין אותה.
-חיכה לי באייפון כבר שבוע- פתק#1: אם אתה כבר ער ב3:17am (זמן הכתיבה), כנראה כבר מיצית את כל המחשבות של מעל לפני השטח ואין מנוס מלגרד קצת את התאים האפורים שהיה לך כל כך נוח לדחוק לתחתית בשביל להימנע מהפעלתם. קראתי ספר מדהים, "פגישה עם החיים" ומשש עברתי את החוויה עם הדמות הראשית. אני מזדהה עד כלות. אז על גל הפתיחות והכנות זרמתי וחשפתי לעצמי כמה אמיתות על עצמי שהלוואי שאגיע למצב של חשיפתם בםני החוץ. ראשית, אני יודעת בדיוק למה היה לי כל כך קשה להשתחרר, בלי קשר לחברות שאם לומר את האמת, והרי בכך עסקינן, אז לא באמת הצלחתי ליצור עד הסוף עם המשרד. כי ידעתי שהמסגרת הזאת היא מה שניהל לי את החיים, גרם לי לצאת ולחדש ולהתגבר ולהתבגר ובמידה רבה קבע את החוויות שעברתי בשירות (אגב, לכל המלש"בים אי-שם, צפויה לכם חוויה מדהימה! אם חסרה לכם מוטיבציה אז...קחו. אני משוחררת שמתה לחזור לצבא, גם אם לא רק מהסיבות הנכונות), ועוד לא לקחתי עליהם פיקוד, על החיים האלה שלי, ואני מפחדת לחזור לתקופת הפרו-גיוס הזכורה לי לשמצה, כי זה דפוס האזרחות היחידי שהכרתי וזה בערך המודל בבית והייתה לי פאקינג שנה שלמה לספוג את הטראומה.
ואנ לא יכולה באמת ליצור קשרים קרובים כי זה מושתת על הגילוי שלי בפני הקרובים הפוטנציאליים שאין לי חברים והחרדה והכל כדי להסביר את ההתבודדות ואני גם מתחילה לחשוש שאני גם התרגלתי ואוהבת את זה כי גם אין חשק ל2.5 החברות הנוכחיות וגם הן לא יודעות את האמת...
וכמו בספר, אני מתעלמת מחיי. היציאה לאזרחות אמורה להיות ה"קיו" שלי להיכנס לעצמי האזרחית של עשרות השנים הבאות, לאפסן את הנעליים הצבאיות ולבחור את הנעליים האזרחיות שלי ולהתחיל לנהוג בעולם הזה, אבל שום מידה לא מתאימה, ואני מפחדת לנהוג, אז במקום כל זה אני מתנוונת. בבית.
-בחיכה לי באייפון בערך שבוע- פתק#2: צבא הייתי הטוב בהגדרה. זה בא עם התפקיד. כמו נבואה שמגשימה את עצמה אפילו שהייתי מודעת וניתחתי כל התקדמות. והייתה התקדמות ועכשיו קפיצה ענקית אבל אחורה.. לכיוון הלא נכון. חזרתי לדפוסים מוכרים של פאסיביות. כל היום עובר במיטה, מחכה שמשהו יואיל לקרות, שוכבת בחיבוק ידיים, literally, ואפילו מעזה להתלונן ביני לבין עצמי (כי אני דואגת שלא להקיף את עצמי ביותר מדי אחרים) על השיעמום שבהמתנה הזו שהיא כולה בחירה שלי. וזה הטראגי בעניין. אני בחרתי. ביודעין, זאת אשמתי. יש לי דרך החוצה, לכאורה אין מכשול שחוסם או מונע ממני, אבל אני פשוט לא טורחת להוציא את עצמי מזה. התרגלתי. אני כרגע מנחמת את עצמי שזו החופשה שלי ועברו רק שבועיים וזה זמני אבל יודעת היטב שככה זה מתחיל וכל נורות האזהרה דולקות. כבר הייתי כאן. אני יודעת לאן השביל הזה מוביל. מבוי סתום. ואני קצת אוהבת את זה. אני רואה את השביל של הצעדים הנכונים שצריך לקחת, ובאופן כמעט מזוכיסטי נהנית לשלול אותו על הסף. סוג של הרס עצמי לא מתוחכם ובאמת שאין לי סיבה. רק את עצמי להאשים. אבל גם לי מגיעה הזדמנות שנייה. ושלישית ושתים-עשרה. וגם שלושים. אני לא יודעת אם אני קשה מדי עם עצמי או סלחנית מדי. אני מנתחת הכל יותר מדי כך שהכל הופך להיעשות במודע וזה פסיכודלי מדי והפוך על הפוך לי מדי. בקיצור איפה הייתי? אה כן, מחכה שמשהו יואיל לקרות או שתצוץ הזדמנות שאוכל לקטול באיבה ולהרגיש שעצם ההצעה והשקילה אף שידוע מראש שאבחר לסרב, היא מספיקה בשביל להיחשב כהתרחשות כלשהי בחיי ועצם ה"בחירה" (גם אם ידועה מראש) היא לכאורה אקט שלי של לקיחת החיים לידיי. כאילו הכל הופך לתפאורה בשביל הצגה של איש אחד, הצגה שלי מולי ואני כבר חרצתי את דיני מראש אבל לא אגלה לשחקנית\לקהל\לי ואלוהים יודע, לפעמים אפילו אני לא מבינה את עצמי. ולקינוח משהו נורא בוטה שלא מתאים לי להעז לכתוב אפילו בפתק הזה, ובטח שלא ככה בפרהסיה בבלוגי, שבתקופה הזו אני מוצפת חרמנות וכמעט נואשת, באמת שלפעמים אני חושבת שאולי כל התסכול והמרמור זה כי כבר אין את הצבא שיסיח את דעתי מכך שאולי כל מה שאני צריכה זה זין. וכל השוביניסטים, זה לא כי אני אישה זה כי אני אני.
-אני אשמע ממש פלצנית ויהירה ומתנשאת אם אומר שאני חוששת שיש לי פרפקציוניזם מוסרי? תרשו לי להסביר את עצמי, אני ממש לא אומרת שאני תמיד עושה את הדבר הנכון, אבל המחשבה מה הדבר הנכון לעשות מטרידה אותי באופן כמעט אובססיבי וזה משעשע כי זה באמת ביטוי האו.סי.די הראשון שאני זוכרת מעצמי, כיתה א' או ב', יושבת ובמקום להקשיב בשיעור מכניסה את עצמי ללופ נון-סטופ ובלתי נגמר של בהייה בפינה הכי שמאלית-עליונה של כל אות ל' מודפסת ושינון פנימי של המנטרה "1,2,3, מ-עכ-שיו-" ואחריה ניסיון להיות הכי מושלמת שאפשר מכל בחינה אפשרית, ואם לא הצלחתי, וכמובן שלא הצלחתי כי גם מחשבה לא חכמה מספיק או לא נחמדה מספיק וגם תנועה לא חיננית מספיק נחשבו כישלון בל-יתואר, אז מן הסתם כל המעגל מתחיל מחדש ו...וואו, אפילו לכתוב על זה זה מתיש אבל לא כמו לחשוב את זה. אל תנסו.
-כמו תמיד, לא היה לי כוח להתחיל לפרוק ולכן דחיתי את זה, אבל כשאני כבר מתחילה אני מרגישה טוב עם זה. הקלה. ויכולה לחפור לנצח אז אסיים בזה. לילה טוב, ביוש (רציתי שלפחות הסעיף האחרון יתכתב עם הצד הפחות מדוכא שלי, שהוא אממ..הצד הפקצי שלי. שאני דווקא מחבבת כי תראו מה שאר המרכיבים של האישיות שלי..)
וואו. איבדתי כל בושה בבלוג הזה. התקרבנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
