הכי מפריע לי:
i've never gone out of my way to help others, even when i didn't have a way
יש לציין שלמרבה הבושה ובניגוד לכל מוסר והיגיון הדבר תקף דווקא לקרובים אליי שאמור להיות לי הכי אכפת מהם.
המטרה היא לא להתבכיין על מגרעותיי ואז להרגיש שריציתי את עונשי ולחזור לסורי.
המטרה היא שינוי.
מפחיד אותי שקשה לי למנות ברשימה דברים שאני אוהבת בבני אדם.
מפחיד אותי שאם אלה המחשבות שלי על מי שמבחינתה אנחנו חברות הכי טובות, אז יש לי כמה בעיות בסיסיות באופי. אני לא רוצה להפוך את זה לתחרות. לגיטימי שהרגשתי שהתרחקנו שנות אור וכבר לא התחברתי אליה בכלל בקטע אישי אבל לא לגיטימי כל האיכסה מסביב. מה גם שהיום vרגשתי שוב קרבה. ואולי רק הכרת תודה זמנית?
מפחיד אותי שאני מתיימרת לאידיאלים כל כך נעלים אבל במבחן התוצאה לא אכפת לי מספיק בשביל להוציאם לאור (הביטוי הזה נראה לי יותר הולם בהקשר של ערכים מאשר להוציא לפועל) ואיכשהו דווקא מול זרים אני יוצאת מגדרי. זאת רק פוזה? מה קורה? דיסוננס צורמני במיוחד. כי כזה מול זרים אני עושה טוב אבל תוך כדי מודעות גדולה וזה מרגיש לי סותר, הרי המטרה היא להיות לא מרוכז בעצמי, להיות selfless.
אולי זה בגלל "אפקט בנג'מין פרנקלין"- אולי כל האנשים שלידי כל כך מהממים ומושלמים ועושים את כל העבודה במערכות היחסים שלי, ולי נותר רק להינות מכל הטוב והשפע שנופל עליי ולאט לאט לקבל כמובן מאליו, אם הם לא נותנים לי סיבה או מקום להיות מעורבת ולהקדיש ולהשקיע גם מעצמי לטובת הקשר, קשה להיקשר ולהיות אכפתי כלפי משהו שהוא חד צדדי ואין לך מעורבות אקטיבית בו.
אז לפחות אני מודעת. אני אביא את הסיבה לעצמי, לא הם צריכים להביא אותה.
"life is either a daring adventure or nothing"- הלן קלר מעוררת ההשראה. הייתה חירשת אילמת עיוורת ומצאה דרך לתקשר ולהחכים את הסובבים אותה, וזה עוד בתקופה שבה נשים היו אמורות להיות במטבח כן?!
עדיין קצת מפריע לי לשבת לראות תוכניות שגוררות דיונים וירידות על המשתתפים יחד איתן, כמו האח הגדול בעיקר, יש דברים ממש צרי דעת שממש חורה לי לשמוע אבל אני מתקנת בראש כדי שהדברים שלא רצויים לי לא יחלחלו פנימה חלילה. במסגרת הבאה אמצא אומץ להשתמש בקול ולהביע דעה ברגע האמת.
קלישאות שאני מאמינה בהן- אם לשים בצד את הציניות, בת'כלס קלישאות משרתות את המטרה ומעבירות את המסרים שאני רוצה להאמין בהם (וגם אם אני לא מאמינה שזה כך בפועל, אני מאמינה שכך צריך להיות ומחליטה לעצב על פי זה את תפישת עולמי כי מחשבה יוצרת מציאות לא בקטע ספיריטואלי הזוי אלא בקטע של משפיעה על ההתנהגות ומידת המאמץ והעבר את זה הלאה וכו' וכו' וגם נבואה שמגשימה את עצמה ואפקט הדומינו ואפקט הפרפר ודברים שנשגבים מבינתנו)-
עם בונה צבא בונה עם.
מי שהכי קשה לאהוב אותו, הכי זקוק לקבל את האהבה הזו.
בזכות האמונה באדם. אין אדם רע, יש אדם שרע לו, צריך לנסות להבין.
if there's a will there's a way (בגרסה העברית: אם תרצה- אין זו אגדה).
יש סוג של גורל. אני סוג של בוחרת להאמין בזה כי זו אמונה שהופכת את הראייה שלי על החיים לחיובית וממצה ויעילה יותר. אני דווקא מאוד מאמינה במניעים פנימיים ולא שאיזו יד מכוונת אשמה בהכל, אני פשוט בוחרת לנסות ולראות את כל התמונה ולהבין מכל מי ומה שנקרים בדרכי מה אני אמורה ללמוד, ליזום, להבין, לאן נושבת הרוח. מה שנקרא, הכל צפוי והרשות נתונה. האחריות היא בידיי. כנ"ל קארמה.
sometimes we win sometimes we learn.
random acts of kindness כדרך חיים.
אני אתאיסטית אבל אוהבת ללקט כל מיני אמיתות מדבירם שנחשבים רוחניים. הרי, בתפישה שלי, אין אמת אחת אובייקטיבית, תכל'ס אם אתה מאמין במשהו והוא מנחה אותך בחייך ברמת המעשים והמחשבות, אז זו אמת בשבילך, נקודה, ואי אפשר להתווכח עם זה אלא רק לנסות לשכנע אחרת.
אולי להציע להורים לחזור ללמוד?
רגע של בלשנות ופילוסופיה בשקל תשעים- המילה מאושר, האם חולקת היא יותר משורש עם המילה אישור? כלומר, האם אדם מאושר הכוונה היא כזה שתנאי חייו קיבלו את אישור החברה שהם מספקים ולכן הוא יכול להיות מרוצה ממה שיש לו? או שמדובר באישור עצמי, ז"א בעצם אדם מאושר הוא אדם שיש לו מודעות, הוא מאשר בפני עצמו, לכך שלפי קריטריונים אישיים שלו או איזושהי מטרה אישית שהציב לעצמו הוא מצליח באופן יחסי ולכן עליו לשמוח על כך? אם כך, אולי כל מה שחסר לכם זה מודעות, רגע לעצור ולחשוב על הרצוי והמצוי ולראות אולי החפיפה הקיימת, קטנה או גדולה ככל שתהיה, היא האושר שחיפשתם?
נקודה מעניינת היא גם שכשהעליתי את ההשערה הזו בכיתה ז'-ח' לא חשבתי על האפשרות השנייה אלא חשבתי שמדובר באישור חברתי ולא אישי.
בצבא כיף לי עכשיו. אני תופסת את עצמי יוצרת נוסטלגיה בשידור חי.
כבר אין לי כוונה להתנצל על הפוסטים, זה הבלוג שלי וכל עוד זה לא פוגע באיש אני נותנת דרור למחשבותיי...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
