צווחה
הגשה לתחרות אתגרי כתיבה
"תעלי כבר להתקלח!"
"עוד שניה.. נו, עוד רגע!"
"לא, עכשיו!"
רקיעות הרגליים נשמעו על המדרגות. סוף סוף היא הצליחה לשכנע את בתה לעלות להתקלח.
חיוך עלה על שפתיה של גברת אורק.
אבל הבת, מיידן, כבר מזמן בחרה את בגדיה.
חולצה לבנה, בעלת פרח לבן על הגב, מכנס ג'ינס כחול וסרט שיער שחור נחו על המדף שמחוץ למקלחת. מיידן יישרה בכפות ידיה העדינות את הערימה, והביטה במראה.
המראה שראתה הקפיץ אותה ממקומה.
מאחוריה עמד.. מאחוריה עמד.. שפתיה האדומות העבות נפערו לצורת עיגול.
לפתע חושך מוחלט שרר בחדר, והדבר היחיד שהאיר בעלטה היה ניצוץ הסכין שנשא האיש.
"מיידן?! מיידן?!"
גברת אורק רצה במעלה המדרגות, עברה שעה מאז שבתה עלתה להתקלח.
היא פתחה את הדלת בזהירות.
"מיידן?" לחשה.
איש לא נמצא בחדר המקלחת. בגדיה של מיידן נותרו על המדף, אך במרכז החולצה הלבנה נחה לה טיפת דם, אדומה כשפתיה של הילדה.
"מיידן?" גברת אורק ניסתה לשכנע את עצמה שבתה בסדר גמור, היא מתחת למים החמים, מתקלחת. אך השכנוע היה קשה, היא ידעה כי בתה לא נמצאת בבית.
שביל טיפות אדומות, עגולות, הוביל אל מעבר לווילון.
גברת אורק צעדה בהיסוס אל הווילון, והסיטה אותו בעדינות.
"מיידן!" האם מיהרה לכסות את פיה בכפות ידיה, שכן הצווחה הייתה בקול כה רם, עד שהיא חששה כי שכניה שמעו אותה.
מיידן שכבה שם, על רצפת השיש, בתוך שלולית דם, סכין נעוץ בכתפה, והיא ממלמלת.
"הוא הלך.. ברח.. הוא לא פה.. סכין.. מראה.. איש.. ברחתי ממנו.. אבל הוא שם בכתף שלי.. בית חולים.." האם אחזה בראשה של בתה וניסתה להבין את מלמוליה.
כאשר התעשתה שלפה מכתף הבת את הסכין, ומיהרה להרים את מיידן מרצפת השיש.
"את עוד חיה.." לחשה לה.
"אני דורשת טיפול נמרץ!" בין התייפחות להתייפחות הצליחה האם לדבר אל המזכירה.
"אני רואה.. היא איבדה המון דם.." המזכירה הביטה בפצעה של מיידן.
"תטפלי בה, נו!" האם כמעט ופרצה בבכי תמרורים.
"אמיל! קח את הילדה!" קראה המזכירה.
מן הפינה הגיח איש גבוה בחלוק לבן ולקח אל ידיו את מיידן.
למשמע צפצוף המכונות מיידן התעוררה.
עלטה שררה בחדר, והדבר היחיד שהאיר היה נצנוץ הסכין..
צווחה.
אז איך זה לדעתכם?
נלי ♥
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נלי ~ סופרת לעתיד.