כבד לי.
פשוט כבר כבד מידיי והדמעות חונקות.
והמשפט היחידי שאני כל זמן אומרת לעצמי בראש זה שיש לי את הכוחות ושאני מסוגלת ולא נורא ומחר זה יעבור.
ואני קמה לבוקר חדש, מנסה להתחיל יום חדש, והוא לא מוכן להיות יותר טוב מקודמו.
המשפט שאני אומרת לעצמי הכי הרבה פעמים ביום הוא "אינלי כוח"
אני מוותרת. אני יושבת בצד.
היום כבר לא יכולתי, הייתי בכיתה וחברה שלי עשתה עוד קטע ולא יכולתי ספרתי, נשמתי ניסיתי הכל יצאתי החוצה בכאב
רוצה לצרוח צרחה שקטה אילמת,
שאומרת "אין לי כוח" בבקשה....
חשבתי לעצמי שבזמן האחרון הצלחתי לבנות את עצמי טוב, להכיר גם ביתרונות שלי ולא רק בחסרונות,
אבל אולי אני נותנת ליתרון שלי לעלות עלי.- העזרה לאנשים.
חברה שלי אמרה לי שזאת לא אני, זה משהו שסיפחתי לעצמי ועכשיו הוא גובר עליי.
אבל אם זאת לא אני, אני בחיים לא אדע מי אני באמת.
דוגמא חיה בזה הרגע טלפון שבגללו אני צריכה לדחות את הדמעות *שלי* לאחר כך
רבע שעה . רבע שעה שהפריקה שלי לא תחזור כמו שהיא הייתה, וגם סוג של העפתי אותו כי הוא התחיל לדבר שטויות ועכשיו יש לי מצפון על זה.
ולאלו מכם שעושים עכשיו- אז למה ענית?! כי היה לי מצפון גם אם לא הייתי עונה!!!!!!!
-
וזה לא שהם מכבידים עלי, כי עם הסיפורים שלהם ועם הטלפונים שלהם שנמשכים אני יכולה להתמודד,ועם ההצעות שלי לעזור להם אני יכולה להתמודד מה שבאמת אני לא יכולה להתמודד איתו-
זה החוסר הערכה שלהם כלפי מה שאני יודעת שאני עושה בשבילם והם לא רואים, התלונות שלהם, היציאות שלהם, הצביעות שלהם כלפיי.
זה הדבר הכי מכאיב לי בעולם.
ברמה שאם כולנו יושבים בחדר אני לא יכולה להיות איתם יותר מרבע שעה רצוף בלי לצאת לנשום אוויר כי פשוט קשה לי.
ואני אמורה להסתדר איתם. אני לא יכולה לברוח מהם.
ואין לי עם מי לדבר.
כי לכולם אני עוזרת, כולם מכירים את כולם וילכו לספר, לכולם יש אינטרסים, חלק יעשו עם זה משהו שאני לא רוצה, ועל חלק אני לא מתכוונת לשים את העול הזה
וזה הופך אותי לגמרי לבד.
שוב, נדפקתי.
זה כנראה אפעם לא הולך להשתנות.
:'(
כבד לייייי
עריכה: והיופי הוא שאחרי כל מה שאני עושה אני עדיין מרגישה כ"כ חסרת תועלת שרק מזה יש לי חור ענק בחזה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
