אני מנסה לתפוס את החיים,
את עצמי בידיים.
אבל הכל עובר דרכם,
ממש בין האצבעות.
הכל מתפספס ונותרות האשליות.
התקופה הזאת היתה לחוצה.
בעיקר לך.
אבל הבנתי.
יותר מהבנתי ניסיתי ללמוד..
ניסיתי ללמוד איך זה בלעדייך.
בלי האפשרות להתקל אחת בשניה לשעות
בלי האפשרות לעבור ולחייך חיוך שרק אנחנו מבינות
בלי היכולת לחבק באופן מיידי שמשהו לא טוב כמצופה
בלי חיוך
בלי הרבה שעות
בלי גיחות מתוקות
בלי שיחות טלפון של שעות
בלי מצבי כפית וה-מ-ו-ן שטויות.
הצלחתי לשרוד את השבוע-שבועיים
לא הצלחתי ללמוד.
לא רציתי ללמוד.
כעסתי על המצב שנוצר מוקדם מידי לכל הדעות.
וכעסתי על עצמי שאני מוותרת בקלות
שבבגישה הזאת שנה הבאה אפילו לא ישאר קצה חוט.
כעסתי שראיתי אנשים שמכירים אותך פחות
שמעוניינים להלחם עלייך
ושאלתי את עצמי איפה אני?!
למה אני מתעלמת מזה שאני מאבדת את אחותיי הגדולה והיחידה,
בגלל כעס, או אי החזרת חיוך או ניסיון ללמוד להבא?!?!!?
ז"א- בגלל שאני כ"כ כ"כ כ"כ כ"כ מפגרת.
ועכשיו,
שאולי מנסים לשנות את המצב
יש חורים בידיים.
א"א לתפוס את כל מה שהיה פעם.
יש ירידה במפלס המים.
וזה כ"כ כואב.
בצורה שא"א לדמיין בכלל.
אני אבכה פה בשקט ואנסה יותר מחר.
מחר מוסר אחרון.
איך אתמודד עם דברים שנהיים אחרונים פתאום?!
:'(
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
