אני מרגישה.
לא.
לא מרגישה.
אני חושבת שכבר הבנתי.
אני כלום.
אני לא מצליחה להפסיק- כאילו אני כלום.
כאילו אני לא קיימת.
אני לא משנה.
אני לא חשובה.
אני פשוט לא.
ואני לא חושבת שביקשתי להיות כזאת אף פעם.
וגם שאני מבקשת,
אני לא רוצה להיות, הכי.
הכי חשובה,הכי משנה, הכי קיימת.
אני רוצה משהו מאוד בסיסי אני רוצה להיות משהו.
לא משהו משהו.
אני חושבת שהשבוע קיבלתי את המכה בפנים.
הבנתי
שגם האנשים שאני הכי קרובה אליהם - כאילו לפחות אני,
גם להם אני כלום.
יש להם מן מתג שהם פשוט יכולים לכבות אותי בו.
וכשהם מכבים אותי כלפיי עצמם,
אני
נכבית בעצמי.
ובהתחלה זה כאב.
אפילו מאוד.
אבל אחרי כמה זמן,
ניגשתי למראה,
ואמרתי,
למה כואב לך?
את כלום.
לכלום, לא יכול לכאוב.
את פשוט כלום.
למה את בוכה עכשיו?
כלום, לא בוכה.
את לא יכולה לבכות.
את כלום.
את כלום לכולם,
ולעצמך?
גם אם לעצמך את משו,
זה בעצם כלום.
כ"כ חשוב לי לנסות להזיז דברים שיוציאו אותי קצת מהכלומיות שלי . אך נראלי שזה כבר אבוד.
ואני ממש מצטערת עם הקטע נשמע פתטי בדימוי העצמי הנמוך אבל זה מה שבאלי. תשפטו אותי ? זה בסיידר,
אני גם ככה כלום.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
