היום הגיע לבית הספר ניצול שואה, הוא סיפר את סיפורו,

הוא אמר לנו לדמיין, שזורקים אותנו למקום עם עוד מלא אנשים, וצפוף ואין מקום לזוז.

את הצרכים צריך לעשות במקום בו אתה עומד, הוא סיפר שהיה מסריח.

הוא סיפר שגר בכפר של נאצים, עם הוריו ועוד 3 משפחות.

הוא היה אז בן 10 שנתיים אחרי שהמלחמה התחילה, 1944.

זה היה חג חנוכה, נשמעו 3 דפיקות על הדלת, האנשים שהיו בדלת אמרו לכל הגברים בחדר לקום ולבוא אחריהם.

3 הגברים קמו והלכו אחריהם, אבא של הניצול ועוד 2 גברים של המשפחות האחרות.

הניצול מספר, שאחרי שהגברים יצאו הם שמעו יריות.

המשפחות חשבו שהרגו את הבעלים\אבות שלהם אבל זה לא מה שקרה, אחד הגברים שהיה מהיר, ראה שהנאצים מתעסקים במשהו אחר, לקח את האקדח והתחיל לברוח.

כשהוא הגיע חזרה לחדר איפה ששלושת המשפחות היו, כל המבוגרים קמו והלכו לגור בבקתה של חוטב עצים באמצע היער שהיה קרוב לכפר.

את הילדים השאירו בכפר.

כמה זמן אחרי זה הגיעו הנאצים לכפר שוב והעמידו את כל תושבי הכפר בשורה, גרמני אחד פנה אל ראש הכפר, הוא ביקש שימסרו להם את כל היהודים שיש בכפר והם לא יחריבו את הכפר, כמו שעשו לכפרים מסביב שהעלו עשן.

ראש הכפר אמר שהיהודים האחרונים שהיו פה עזבו, הגרמני האמין לראש הכפר והסתובב עם שאר הצבא למקום אחר.

הניצול שמספר לנו את הסיפור מנקודת המבט שלו בגיל 10, לא יכל לשאת יותר ורץ לכיוון השירותים, גומת קליעה באדמה.

הוא התחיל לחפור ולחפור באותו מקום עד שהוא הגיש שהגג נופל עליו והוא, חסר הכרה.

הניצול שבאותו זמן היה בן 10 התעורר ולא הרגיש את הרגליים.

האחות אמרה לראש הכפר שהוא צריך רופא דחוף.

הרופא לא הגיע, הניצול התפלל שהרופא לא יגיע, ואלוהים היה לטובתו.

ככל שהזמן עבר הניצול חזר לעמוד על רגליו, והפצע, כבר לא פצע, הוא החלים.

ראש הכפר לקח אותו אל הוריו שביער, וכך מסתיים הסיפור.

הייתי מאוד נרגשת שהסוף היה טוב ולשמוע שיש לו 17 נכדים ועוד 3 אחיינים

אני מתפללת שאת היום הזה נזכור ולא נשכח גם אחרי שלא יהיה עדות מפי ניצולי השואה.

והפרח בתחילת הפוסט הוא לניצולי השואה, שעברו ושרדו את כל העוול הזה.