קצר
היא יושבת כפופה,
מבט מושפל על ראשה
והספר בידה.
בין מילה למילה,
היא קולטת,
סביבתה גואשת קוטשת,
מילים חסרות משמעות
ושיחות חסרות חשיבות.
והיא יושבת שם,
ריבונו של עולם...
שעה ועוד אחת עוברות,
והמחשבות אחחח המחשבות,
הרסניות ובונות ושוב באות,
רומסות ודורסות ומאכלות,
מה שהיה לא יהיה,
מה שחשבה לא יקרה,
מה שעובר נמחק מהר,
מתעורר.
המציאות היא בראש, היא לא אמת,
אך המציאות מכה עם רצון בועט,
תמות כבר! די, תן לישון!
עד יגמר אישון,
ואלך עם אור ראשון,
לשכוח שאון. לשכוח ולישון.
מחשבות
שקט של סוף. או של עייפות נחרצת. ורק המחשבים רועמים בחומי ופועמים בראשי. קולות חלושים של שינה מוטשת וקלוקלת, ומידי פעם הצלוצול המעצבן שמעורר ומרדים מיד חזרה. חמש וחצי לפנות בוקר, והינה תמה לה משמרת הלילה האחרונה. עוד סוף שבוע הגיע, הזמן שחיכינו כל כך בציפייה שיעבור- נמוג ביעף, והינה נשארה בי תחושת ריקנות משהו של סיום שלא נגמר. אם יכלתי לשים את האצבע, כנראה שהייתי צריכה גם לומר ווידויים שהשתיקה יפה להם. אז אני מנתקת מחשבות והופכת לסופר כל יודע.
רעש של כלום. דממה מחרישת אזניים. עוד חצי שעה זה נגמר. השאלה בדבר רצוני לא רלוונטית. אני בסופו של דבר עוד חומר ביולוגי שמבזבז חמצן בעולם ומידי פעם זורק תובנות שקטות לאוויר הפתוח בתקווה שבר השיחה יקלוט איזה מילה. עוד זמן, עוד אנשים, עוד תובנות ושינויים פנימיים. עוד מחשבות מלנכוליות ושלמות כאחד, ושני בקבוקי מים - אחד בכל יד. אחד כדי להרוות צימאון ואחד כדי לסתום את הפה. להקשיב. להנהן. לחייך. לשתוק. ובסוף, גם אם הרגש היה רלוונטי בצורה כלשהי...
מתנחלת~
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מתנחלת