מלחמה בדרום.
חשוב להבהיר קודם כל שההתנחלות שלי ממוקמת ממש בין חברון לבאר שבע, מונה 70 משפחות, ופחות או יותר בגודל של שמינית רחוב בת"א.
מבחינת ביטחון - ממש אחרי הקו הירוק, ממש לפני הפיגועים, יעני, בטוח כמו חפרפרת 4 מטרים מתחת פני האדמה - חור מוגן.
אין אצלנו באמת בית ספר, והישוב שלנו ברובו חילוני, לכן הרוב לומדים במקומות קרובים יותר לבאר שבע, וכן, ניחשתם נכון, לא לומדים עקב המצב הביטחוני.
עד כאן ההקדמה על הישוב הקטן שלי :)
על הריגת הרמטכ"ל (הראשון) של החמאס שמענו בערב הראשון של ההכנה לחנוכה דרום. חנוכה דרום, למי שלא יודע, זה טיול של השכבה הבוגרת בצופים, אני מדריכה את השכב"ג ולכן הייתי צריכה לצאת לטיול הכנה...
אני זוכרת שאספו את כל הש"ש והודיעו לנו על זה, הודיעו על החזרתינו הביתה מיד לאחר הטיול (שהיה במקום "רחוק" מכל הסכנה - ליד דימונה), ועל התחלה של... מה שמסתמן כמלחמה / מבצע שלא יגמר בזמן הקרוב.
לא הצלחתי לעצור את עצמי מלבכות.
בהתחלה היה לי קשה לשים את האצבע על מה בדיוק.
פשוט בכיתי. כבד עלי מלחמה, כבד עלי חיילים, כבד עלי רקטות, כבד עלי טילים והפצצות ומשפחה מופגזת בבאר שבע.
נרגעתי והתקשרתי לאמא, שאלתי אותה איך היא - 'מדינת התנחלות... אין פה כלום חוץ מזה שאין בית ספר'. אוקיי, ואיך המשפחה - 'מה לעשות??... הזמנו אותם, נקווה שיהיה בסדר, אבל אני במקומך לא הייתי דואגת להם. אמרת שיש לך חברים בסדיר לא?...' אלוהים.
פתאום ירד לי האסימון.
חברים שלי בצבא.
שכבה מעליי, בשכבה שלי, חבר קומונה בדיוק עבר מאחורה ושמע אותי על סף בכי ואמר "שיריונרים מתים ראשונים"...
כולם הלכו, ניתקתי את השיחה והתחלתי ממש להתייפח. ישבתי בחושך על פסגת הר גבוה, באמצע שום מקום - המקום היחיד עם קליטה!!! ופשוט בכיתי.
המצב רוח הירוד רק הלך והידרדר, ואני וחברה שלי בכינו בהיסטריה ברגע שגיליתי גם אותה סגורה בתוך האוהל שלנו מרגיעה את עצמה. אחת מהש"שניות מבאר שבע במקור, בקומונה שלה בהיסטריה שנפלה רקטה מאחורי הבית שלה.
מאז מבצע עופרת יצוקה שנאתי את ההרגשה הזאת של חוסר אונים. שאני במקום אחד והחברים שלי במקום אחר מופצצים, מופגזים, מתים מפחד, ישנים במקלטים.
מה אפשר לעשות במצב כזה??!
חזרתי אחרי הטיול הביתה [כל הדרך מתפללת שלא תהיה אזעקה בשנייה שאגיע לב"ש - בדרך להתנחלות הקטנה והמרוחקת שלי], והלכתי לישון.
פיזרו את כל הקומונות באיזור - מהנהגת דרום עד הנהגת שורק.
נכון לעכשיו אני בבית הקטן והמוגן שלי, מפעילה ילדים שאין להם מושג על כלום מהחיים שלהם - רק הם יודעים שיש להם חופש מהבית ספר כל עוד לא אומרים בחדשות "הפסקת אש".
חברים שלי בצבא, שומרים על עוטף עזה, מחכים לאללה 11 ק"מ מקו החוף של עזה, עושים טירונות מהירה, נכנסים לעזה (?!)...
אלה שלא בצבא מופגזים, ישנים במקלטים, לא יוצאים מהבית [או חלק מהמפגרים- יוצאים ומצלמים], מתים לחזור לשגרה.
מילואימניקים חוזרים ועוזבים את הבית...
אני באמת שלא צריכה לפרט יותר.
הדעה שלי?
וואלה אני מפחדת לומר שאין עם מי לדבר... כי אני יודעת שאי שם, עמוק עמוק בתוך החמאס, נמצא בנאדם הגיוני שלא מחפש למחוק את העם היהודי מפני האנושות. אבל השלטונות שלהם קצת אטומים למצב כזה. רואים רק את המטרה, ושום דבר מסביב.
אז כן, אני חושבת שהתקיפה הכרחית... אבל!
הלוואי ולא היינו צריכים להגיע למצב כזה.
מעציב אותי אנשים אטומים מהארץ שחושבים שצריך למחוק אותם מפני האנושות, להפציץ את כל עזה בלי התחשבות, להעיף אותם לכל הרוחות וכו', במיוחד כשזה בא מעם שעבר כל כך הרבה התעללויות.
אני אומרת, לצד ההכרחיות של התקיפה - אם על שטחים אנחנו מדברים - קחו! כל עוד יהיה שלום. כמו שני ילדים שרבים על חתיכה של פאזל, ברגע שאחד יהיה מוכן לשחרר, השני ירגע. אני מניחה שמבחינה עולמית, לא יתנו לדברים להיגרר למחיקת העם היהודי וסילוקו מארץ ישראל, אבל וואלה, בכיף הייתי עכשיו קמה, אורזת את החפצים שלי ומסתלקחת מההתנחלות שכוחת האל הזאת (להזניח את העובדה שזה לא המקום המושלם לגדול בו).
הורג אותי חוסר האנושיות שלהם. (באמת שאין צורך לפרט פה). אבל עולה לי המחשבה בראש שאולי בעצם הכל מעשיות וסיפורים, והמדיה לטובת המדינה בעת מלחמה וכל הבולשיט הזה. אולי זה באמת לא נכון שהם כאלה חסרי לב שהם מקריבים בתי חולים וגני ילדים לטובת הפגזות המדינה.
אולי בעצם גם אנחנו לא בסדר בסיפור הזה??
מי לעזאזל צודק פה??! ברור שאני אגיד "אנחנו" כי אני בצד של "אנחנו", אבל מה היה קורה אילו הייתי בצד השני, שם התעמולה והתקשורת משמיצה את ישראל, מעניין אם שם מפרסמים תמונות של חיילי צבא ההגנה עומדים מאחורי אישה בהריון ומכוונים רובה על המון אזרחים תמימים. ברור שהייתי שונאת אותנו אז...
תקשורת תקשורת תקשורת... אם רק באמת היית משקפת את המציאות כמו שהיא באמת...
אז הש"ש נקטע עקב המבצע הממשמש ובא, הבעיות בקומונה נקטעות, השנה השנייה של הצופים בגדרה נקטעת, וכל ההכנות הנפשיות שלי לעזוב את הבית נקטעו - אני באמת שלא יודעת איך אחרי כל כך הרבה זמן בבית, אוכל עכשיו לחזור לש"ש כאילו כלום לא היה ולא קרה...
ד"א, האלפחורס של קרין גורן - מומלץ בחום ;)
אחלה דרך להעביר את הזמן במקום לשבת לראות חדשות ולחשוב על המצב הנורא הזה :\
http://www.carine.co.il/htmls/page_298.aspx?c0=13240&bsp=13090
ערב שקט.
- מתנחלת -
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מתנחלת