באמת, עד מתי?
היום הגעתי למצב שכל מה שאני עושה זה לשבת ולבכות במשרד. תחושת הכשלון לא מרפה.
אולי קנה סוף מתכופף ברוח, אבל אם תראה לי קנה סופה שמתמודד עם הוריקן אשתוק.
הלכתי לרע"ן, אמרתי לו שבהתחלה חשבתי שהבעיה בה אבל היות והבעיה איתה נפתרה, ניתן להבין שהבעיה אצלי.
תחושת המסוגלת שואפת לאפס.
אמרתי לו שאני רוצה לעזוב, לסיים תפקיד בטרם עת או שקר כלשהו.
ולמרות ההצהרות והכותרות שהוא סיפק לי לפני פסח (בסגנון של- אם לא תצליחי להשתלב אז נעביר אותך מפה)
כל מה שהוא עשה זה להציע לי לסדר דברים בטבלאות ולראות קב"ן.
לטענתו הוא לא מוכן להעביר את הבעיה (להלן- אני) למישהו אחר, ושאם לא אצליח אז ישחררו אותי מהצבא.
מעולם לא נשארתי במקום שעושה לי רע. לעיתים חשבתי שהתקופה בבה"ד 1 הייתה מהגרועות בחיי.
והיום אמרתי לאמא שללא ספק מעולם לא הרגשתי נפשית כ"כ גרוע.
היא שאלה- "מה עם בה"ד 1?"
מה עם בהד 1?
בבה"ד 1 היה קשה אבל הצלחתי להשאר עם הראש מעל המים בזכות הרצון שלי להשאר ולהצליח.
פה לעומת זאת אני לא רוצה להשאר. המקום עושה לי, היא עושה ל רע.
אין יותר גרוע מלהשאר במקום שרע לך בו בלי היכולת להשפיע על שום דבר. להרגיש כמו אספסוף
מעולם לא הרגשתי כ"כ תחושת כישלון. כזאת לוזרית.
ואני בתמימותי חשבתי שאם יצאתי לקצונה זה רק כדי לתרום יותר. משעבדים אותי תמורת 500 ש"ח (בלחץ)
אז אם אני מקריבה מעצמי, עושה יותר וכל זה. האם זה לא אמור לגרום לצבא ללכת לקראת הקצינים שלו?
ואם אני במצב שאני לא יכולה לתפקד בגלל מצב נפשי ירוד, למה לא ללכת לקראתי?
במה חטאתי?!
גם הצבא המגעיל הזה.
הייתי כ"כ מורעלת, לא הבנתי ולא קיבלתי את החיילים הנפקדים שעושים בעיות.
הכי כואב לי שאני פתאום מבינה, מזדהה.
אלה המפקדים של צה"ל?
לא תודה.
כינוי:
rucha pucha
בבלוג זה
בכל הבלוגים
