אולי קשה לי יותר מידי עם האהבה האינסופית שלך? האם לאדם אחד יש כמות מוגבלת של אהבה בתוכו? כמה אהבה אני יכולה לתת מעצמי עד שלא יישאר? למה קשה לי לתת? לאהוב עד הסוף? להתמסר עד הסוף לעולם הזה? למה אני מפחדת להאמין? למה אני מפחדת מאנשים? למה אני לא יכולה לאהוב עד הסוף? למה אני מפחדת מכלבים?מחיות אחרות? למה אני מפנימה את התמונות הנוראיות שרצות לי בראש? למה אני מאמינה להם יותר משאני מאמינה לטוב?
יש יותר טוב בעולם הזה מרע? לפי העיניים שלי יש יותר טוב, אז למה לא בא לי בקלות לתת. נתינה אין סופית בלי בקשה לתמורה. אהבה אינסופית. אני אומרת שאני לא מפחדת להיפגע. אבל אולי אני כן. אמר וצדק זה שאמר לי שאם אני מפחדת לקפוץ למים כנראה שאני מפחדת מעוד המון דברים, חייכתי בחצי הבנה. לא באמת הקשבתי לו. אבל הוא צודק... אני מפחדת להתמסר לעולם הזה ולאנשים שבו. אני מפרידה את עצמי מהעולם. אני יודעת שאני חלק, שכולם מקשיבים, שכולם קולטים אותי. יודעים מי אני, יודעים מה אני משדרת. כשאני מרגישה את כולם אני בעצם מרגישה מאוד חזק את עצמי. אני יוןדעת מה יש בעולם הזה מעבר למראה עיניים, יש מה שהרגש רואה. מה שהלב רואה. מה שהבטן רואה. מה שהגוף הפנימי רואה. אני רוצה לתת את כל כולי לכל מי שיצטרך, אז למה זה בא לי בקושי? מה אדם שנותן בכמות מסוימת מרגיש? אני מרגישה חרא. אני רוצה לתת הכל, לא להשאיר לעצמי כלום, מה זה בכלל כלום. אני רוצה לתת הכל. מה זה בכלל להשאיר לעצמי, מה אני צריכה. אני צריכה אוויר לנשימה, עיניים לראות, לב רגליים ללכת עליהם, ראש לחשוב איתו. חשבתי שאני לא רכושנית. אבל כן יש בי רמה של רוכשניות. מה זה כסף? מה זה חשוב? ממה חשוב לי יותר? מהתיק האדום המזדיין שקניתי בכסף או מחברה שאני רוצה שתטייל כמו שצריך בצפון? הגיוני בכלל להשוות בין תיק לבין אדם? למה קשה לי עם אנשים שאוהבים כל כך הרבה? אולי אני לא מאמינה שאפשר באמת לאהוב? יש לאהוב הרבה ויש לאהוב חזק? מי שאוהב באמת ובתמימות אוהב גם חזק? הפשטות אבוא, אחרי שאבין. לשאלות האלה לא חייבת להיות תשובה מהראש, התשובה תבוא מהלב. אני יודעת שיהיה טוב, אני רוצה בטוב. אני לא רוצה לעשות רע, אני לא רוצה שייעשו לי רע. אבל בטעות כתבתי "אני לא רוצה שיעשו לי טוב" אולי שם נמצאת הבעיה. אולי אני מחפשת קודם כל רע. קודם כל חושדת שיעשו לי רע. האם המנגנון הזה באמת מגן עליי או שבסופו של דבר פשוט הורס אותי? אולי כל הפחד והחשש הזה פשוט מוביל לזעם וכעס עמוק? פחד מכולם ומכל העולם? ואיך אפשר לחיות ככה בפחד? אני רוצה בחופשיות, שהבטן שלי תעוף לחלל, שהמיינד שלי ישתחרר מהראש הסגור שלי. שהכל ייצא לחופשי. מה זה פשוט להיות? פשוט לקום בבוקר, פשוט לחייך, מה יש לחשוב כל כך הרבה על אתמול? מה כבר קרה כל עוד אני נושמת והעיניים נפקחות בבוקר? כל כך הרבה את אומרת. אז איך מנקים. בפעם אחת, יום אחד תנקי הכל, ותשאירי ראש ריק. רק מידע חיוני יישאר שם. מה זה מידע חיוני? איך מכינים פלפלים ממולאים, איך רצים, איך כותבים שיר, איך מחייכים, איך מציירים, איך רוקדים, איך עוצמים עיניים ומדמיינים, איך עושים חישובים בלי מחשבון. שכחנו לחשוב, המחשבות באות אלינו, במקום שאנחנו נביא את המחשבות. אנחנו צריכים להביא. פותחת עיניים, ולפני שהתעוררת, הגיע הבחור הזה שמביא לך את כל המחשבות הלא טובות,ממש כמו שעושים ריסטרט למחשב, אבל המחשב כבר עמוס? אונס, מכות מההורים, חברים שפגעו, אהבות שבגדו, אמא שסובלת ומתלוננת ומתלוננת, אבא שרק המילה עצמה עושה רע. אחות שהורידה אותך לעפר. וכל אלה, גם אם תחייכי לכל העולם, בכל "מצוין" שתגידי, יהיה קצת פיח בפנים, גרגר פיח שעומד בגרון. ואת זה צריך לשחרר.... לגרגר מים חמים ומלח. ולהוציא. הדברים האלה מיותרים. הם לא מחזיקים אותך בעולם. אם העולם כולו הוא אוויר, אז הדברים האלה הם שרשראות כבדות שמצניחות אותך מטה מטה. והכי נורא, שלא טובעים מזה עד שלא באמת נחנקים. אפשר לחיות ככה שנים בהרגשת ביטחון שזה נותן. אבל האמת היא, שעדיף לשחרר מהכבלים. כל כך נורא, שהנה עכשיו את רואה את הדלת, ואת יודעת מה מרכיב אותה, ואת יודעת שאין מנעול ואפשר לפתוח, אבל הידיים... למה הם לא פותחות? שנים של ניוון שרירים? פחד משתק? צריך לקפוץ למים, לדרוש לא לבקש. לעצום עיניים, לדמיין, לדעת, להאמין, לקפוץ למים. על החיים ועל המוות, מגיע לך את כל הטוב שבעולם, לך ולכולם. ואת עכשיו תקדמי את כל העולם צעד אחד קדימה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
