אז ככה, לפני שאני מתחילה עם הקדמה על עוד הגשה לעוד תחרות שאני משתתפת בה רציתי לדבר קצת על העיצוב החדש.
כמו שאתם רואים זה עיצוב קייצי שכזה כי מה לעשות, הקיץ הגיע אז גם הבלוג צריך להתארגן על עצמו ^^"
כל הקרדיט לעיצוב המדהים הזה הולכת לונוס עיצובים שאת הקישור לבלוג תוכלו לראות ברשימה "קרדיטים" שנמצאת בצד ימין.
ועכשיו לנושא הבא של היום.
נרשמתי לתחרות כתיבה חדשה בבלוג הזה D:
אז השלב הראשון זה לקחת זיכרון נורא חזק אצלנו ולספר עליו.
אני חייבת לומר שחשבתי רבות על איזה זיכרון לקחת.
היו לי כמה רעיונות. חלקם זיכרונות שגרמו לי אושר, חלקם זיכרונות שגרמו לי פחד וחלקם זיכרונות שאני לא יודעת לקטלג אותם אבל הם נחרטו בי.
אז לאחר מחשבה רבה הגעתי למסקנה שהזיכרון שעליו אני אכתוב זה זיכרון שבו מעורבים אושר, פחד, אימה, צחוק והכי הרבה מוזרות.
אני מקווה שתאהבו את הקטע שייצא לי (;
ותאחלו לי בהצלחה בתחרות ♥
~אני חייבת לציין שהשמות בקטע מומצאים לגמרי כי אני לא יכולה להשתמש בשמות האמיתיים~
הסתכלתי על השעון והשעה הייתה כבר אחת בצהריים והייתי כבר ממש עצבנית עליהן. הן אמרו לי שיוצאים ב12!!!
טוב נו, אני אוותר להן הפעם כי לאנדי יש יום הולדת ואני יודעת שבטח היא ולואיזה הלכו לישון מאוחר ועדיין לא התעוררו.
בסופו של דבר יצאנו בחמש. היינו אמורות להיפגש עם כמה חברות של אנדי אבל בדרך לטיב טעם לואיזה אומרת לי שאנחנו פוגשות שני בנים שאנדי פגשה ביום העצמאות שעבר.
היא אמרה שקוראים להם לירון וג'וש. והיא גם ציינה שלג'וש יש פוני. נו מה לעשות שלאנדי יש חולשה מטורפת לפוני.
בזמן שחיכינו להם בכניסה לטיב טעם החלטנו שאני ולואיזה נעבוד עליהם. אני אהיה לואיזה והיא תיהיה אני.
כשהם הגיעו ישר קלטתי עם המבט שלי את הג'וש הזה.. והוא היה נראה דווקא בסדר כזה. לא חתיך ולא מכוער. סביר כאילו.
ניסינו לעבוד עליהם ודווקא את לירון שיכנעתי שאני לואיזה אבל ג'וש לא קנה את זה בכלל ואז התחלנו להפקע מצחוק וסיפרנו להם את האמת.
אחרי זה אספנו את עצמנו והלכנו לסקייטפארק הקטן שאצלנו פה בעיר.
אני ואנדי הלכנו מקדימה ועשיתי צחוקים ושטויות ולואיזה הלכה עם לירון וג'וש מאחורינו.
היו את הקטעים המצחיקים האלה שאנדי או לואיזה נפלו עם הסקייטים שלהם בדרך לשם ואז היינו מתחילים לצחוק כמו שלוש מפגרות כי שנייה לפני זה הייתי אומרת להן תיזהרו לא ליפול.
כשישבנו בסקייטפארק וטחנו את הפרינגלס שקנינו לואיזה שמה את המשקפי חנונים עם העדשות פלסטיק של אנדי ואז ג'וש אומר לה "את יודעת, ככה את ממש נראית כמו ילדת סנטר!" ואני כמובן הייתי חייבת להגיב על זה.
הפשלתי את שרווליי והראתי את כל הצמידים שהיו לי על הידיים "ואני?" שאלתי אותו.
מתוך זה גילינו ששנינו ילדי סנטר והתחלנו לצעוק ולהתלהב מזה. והכי חשוב, להתבאס מזה שלפני יומיים היינו ביחד בסנטר ולא ידענו על זה אפילו.
מה הסיכוי שתכירי מישהו שמסתובב בסנטר וגר איתך באותה עיר ולא הכרתם לפני זה?!
לאט לאט מתוך זה התחלנו נורא להתקרב והייתי יותר איתו מאשר עם לואיזה ואנדי. הן כל הזמן אמרו לנו כזה "איזה חמודים" וכל מיני כאלה במיוחד מתי שהוא השכיב אותי על הרצפה בניסיון (כושל למדי) להטריד אותי בהסכמה.
בסביבות תשע בערך לואיזה ואנדי היו צריכות ללכת כי לואיזה הייתה צריכה לחזור עם המשפחה חזרה הביתה לאשדוד ואני לא רציתי ללכת הביתה אז החלטתי ללוות את לירון וג'וש.
בדרך עמדתי ביניהם והחזקתי עם שניהם ידיים ואני חייבת להודות שזה באמת היה ממש ממש מוזר.
כשהגענו מתחת לבית של ג'וש לירון אמר שהוא חייב ללכת כי אמא שלו כועסת עליו אז הוא הלך.
אני וג'וש נשארנו מתחת לבית שלו ודיברנו על כל מיני דברים.
ישבנו ישיבה מזרחית זה מול זה על איזשהי קובייה עשויה בטון שנמצאת מתחת לביניין שלו ודיברנו.
הוא סיפר לי שהוא יכול לדעת מה בן אדם מרגיש רק מלהסתכל לו בעיניים ולהחזיק את ידיו.
אמרתי לו שינסה לגלות מה אני מרגישה כי הייתי במצב נפשי לא טוב וממש לא הראתי את זה.
החזקנו ידיים והסתכלנו אחד לשני בעיניים ואז הוא התחיל לספר הכל.
מה זאת אומרת הכל? את הסיפור חיים שלי אבל ברגשות.
הוא סיפר לי איך אני מרגישה מאוכזבת מאנשים שקרובים אליי, שאני עצובה למרות שאני מנסה להסתיר את זה, שאני מיוחדת ואמר לי עוד הרבה דברים דומים.
אבל זה נורא הפחיד אותי. לאט לאט גילינו שלשנינו יש סוג של יכולות מוזרות. שנינו יכולים להרגיש סוג של תחושת בטן כשמשהו לא מסתדר.
בסביבות אחת-עשרה הייתי אמורה כבר להתחיל ללכת הביתה. הוא ליווה אותי והחזקנו ידיים תוך כדי.
דיברנו לנו בינינו והלכנו על לתחנת הדלק שנמצאת בדרך שם.
נעצרנו שם ליד עמוד עם שלט כלשהו שאף פעם לא עיניין אותי במיוחד.
חיבקתי אותו והסתכלתי לו בעיניים ואז הוא אמר לי "אני לא יודע למה אבל אני מרגיש שאני חייב להיות איתך.."
שתקתי. ואז אמרתי איזשהי שטות או משהו שאפילו אני לא זוכרת אותה מרוב שהיא הייתה סתם שטותית.
והוא צחק ובא ונישק אותי במצח.
"מה אתה מנשק אותי במצח? מה אני ילדה קטנה?"
"את רוצה נשיקה של ילדים גדולים?"
"לא יודעת.."
"את יודעת מה זה נשיקה של ילדים גדולים?"
"היי, אני בת ארבע-עשרה וחצי! ברור שאני יודעת"
"אז את רוצה?"
"לא יודעת..."
"את כן רוצה. אבל את חושבת שזה יהיה ממש מוזר. נכון?"
"כן.. זה באמת יהיה ממש מוזר" מזל שהיה חושך. אחרת הוא היה שם לב שהסמקתי כולי.
עמדנו איזה חצי דקה בשקט ואז הוא התקרב אליי ונישק אותי.
זאת הייתה נשיקה ממש קסומה. הרגשתי את אני עפה מעל לכל הבעיות שאפפו אותי בזמן האחרון וכשהתנתקנו ברוב טיפשותי אמרתי לו "אמרתי מוזר או לא אמרתי?"
הוא צחק. ואחרי זה נישק אותי שוב.
בסופו של דבר יצא שהתנשקנו ארבע פעמים ואז הוא באמת היה חייב לרוץ כי אבא שלו קרא לו לבוא הביתה.
הוא חיבק אותי ואמר לי שנדבר בפייסבוק. הוא רץ הביתה.
אני התחלתי ללכת לאט, נורא לאט. ולאט לאט הגברתי קצת.
כעבור כמה דקות הגעתי למצב של ריצת ספרינט מטורפת חצי דרך הביתה רק כדי להעביר את השוק של מה שקרה הרגע.
מה לעזאזל זה היה?!
טוב,
אז זה הקטע. וזה הזיכרון.
מקווה שהצלחתי להעביר את מה שהרגשתי בערב הזה...
אוהבת,
Dr.Pain
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
