רגע, מה?

אני נוסעת לתל אביב היום לעבוד למרות שהתחלתי ללמוד. אני מאושרת כל כך:)

חיבקתי אותו, והוא שאל אותי אם אני שונאת אותו. אמרתי שברור, בחיוך- אפילו שלא הרגשתי שנאה באותו רגע. אז הוא אמר שהוא שואל בשיא הרצינות. עצרתי לרגע, בהיתי בחלל. עיני נעצרו על הדלת של המתנס היישובי. חשבתי על השנתיים האלו, ועל כל מה שקרה בחודשיים המסכנים ההם. חשבתי על זה שאני חושבת על מה שקרה המון, יותר מידי. זאת טראומה. חשבתי שאני חושבת על זה יותר מידי ובגלל זה זה משפיע עליי כל כך, בגלל זה אני מפחדת. אני היחידה שנותנת לזה כוח, אבל אני לא יכולה להפסיק. כל הדברים האלו עברו לי בראש במשך שלוש שניות בערך, ואז הרגשתי את השנאה מטפסת לי למעלה, מהרגליים, לידיים, לבטן. הסתכלתי עליו, ובשיא הרצינות אמרתי שכן, שאני עדיין שונאת אותו. אבל בלב, בלב אני יודעת שאני אוהבת אותו כמעט באותה מידה. לא אוהבת בקטע שאני רוצה להיות איתו שוב, כי זה לא יקרה בחיים, אבל בקטע שלא אכפת לי להיות בסביבה שלו, לחבק אותו ללכת אליו שינחם אותי כשרע לי לפעמים.

אז הוא אמר ,"יופי", וחייך חיוך גדול. כנראה כדי להקניט אותי. אז חייכתי בחזרה, והלכתי הביתה.

שיטשיטשיט יש לי חצי שעה להתארגן. ביי.

סוף הקיץ 2011- http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=803088&year=2011&month=8

סוף הקיץ 2012- http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=803088&year=2012&month=8

שנה שעברה כתבתי על בר, לפני שנתיים קיללתי, השנה אני סתם בבאסה.

זה לא שאין לי חברים. אולי יש לי פחות ממה שהייתי רוצה, אבל יש לי חברים בבית ספר.

זה לא שאני לא טובה בלימודים. להפך, מאוד להפך.

הבעיה היחידה שלי עם התיכון זה פשוט שאני מרגישה כלואה, אני מרגישה שחונקים אותי שם ואין לי כמעט נחמה. זה לראות כל יום פרצופים שאני לא רוצה לראות, זה לדעת שמדברים עלייך מאחורי הגב, זה לראות את הצביעות והבועה הזאת, ולפעמים בא לי לפוצץ אותה. ואני יכולה לעשות כאילו שזה לא משנה לי, ללכת בגב זקוף בלי להביט לצדדים, אבל זה לא יהיה נכון. כבר שנים אני נלחמת עם הרצון שלי להיות מי שאני, נגד הזרם, ובין זה ש-וואלה, אני רוצה שיאהבו אותי. זה נשמע דפוק עכשיו, אבל אני יודעת שמחר זה לא ירגיש דפוק.אני יודעת שזה לא יימשך ככה לנצח. הקיץ המדהים הזה הבהיר לי את זה. זה פשוט מתסכל שככה זה הולך להרגיש מבחינתי בחודשים הקרובים.

אז אומרים לי, תתלבשי יותר יפה. ותורידי את המשקפיים. ותלכי עם שיער פזור כל הזמן. ותכירי אנשים שהם לא הווירדוז השכבתיים. אבל אני באמת לא חושבת שזה יגרום לי להרגיש יותר טוב,זה רק יגרום לי להרגיש שאני לא אני. מקבלים את כולם? בולשיט. איזה באסה.

אולי אני צריכה לנסות יותר ואולי אני סתם סנובית. נבדוק את זה מחר ובזמן הקרוב.

זה כמו שחברה שלי מהשכבה סיפרה לי. שנה שעברה היה לה חבר ממוצא ערבי. והיא סיפרה שהאנשים היו מחייכים אליה בהפסקות ואחר כך שואלים חברות שלה אם זה נכון, כאילו מי ישמע, יוצאת עם איזה ראש מאפיה. והיא אמרה לי שזה לא משנה לה ששואלים, זה משנה שמדברים עליה מאחורי הגב, שמנסים לדעת פרטים ממקור שני ולא ממנה. זה בדיוק מה שאני מדברת עליו. הצביעות, ההרגשה הכללית של הכל בסדר ומתחת רקוב.

אני לא רוצה לחזור לשם. אני חייבת.

אני רוצה לכתוב עוד, אני מסתכלת ומנסה למצוא מוזה מהבלאגן בחדר..לא עובד. אז שתהיה לנו שנה מוצלחת, מלאה בדברים טובים למרות הכל. ואהבה. המון המון אהבה.

מקלחות קפואות על עור מיוזע, ריח קל של טחב במטבח. מאוורר במקום מזגן, אנשים במקום לבד. תסבוכת מטורפת של אנשים מכל סוג, מכל לאום, מכל שפה. עבודה בקופי. 

אלוהים, כמה שהתגעגעתי אלייך. תל אביב.