רגע, מה?

ילדים קטנים הם מכלול העקרונות של ההורים שלהם. נתונים כל כך להשפעה, ללא אישיות בנויה משלהם. הם כמו החומר שממנו נברא העולם לפני שבראו אותו. מכל דבר הם מסתכלים ולומדים. הטוב והרע ברור כל כך.

בגלל זה, כל פעם שאני בבייביסיטר, אני לוקחת את זה ברצינות שכזאת. בדרך כל אני עושה בייביסיטר לבן של השכנים או לבת של הבוס של אחותי לשעבר. הם בערך באותו גיל, 3-4 כזה. הבן יפייפה. עיניו קצת מלוכסנות, ויש לו שיער בלונדיני עד האוזניים. הבת מהממת, עם עיינים חומות ענקיות ושיער חום ארוך.

היא אומרת לי:" לפעמים אמא מסרקת אותי והיא בטעות מסרקת לי את הלחי וזה כואב. אבל היא אומרת סליחה ואמא אף פעם לא מכאיבה בכוונה." זה כאילו שהיא מצטטת את אמא שלה.היא מספרת לי שהם נסעו לירושלים אתמול ושהם נתקעו בשלג והיה חסום ואז הם התגנבו מדרך אחרת והצליחו להגיע לשלג. (היא שוכחת לספר שהם בילו את הלילה במכונית)

אוח, אני מתמוגגת ממנה

הייתי צריכה להשכיב את הילד לישון פעם. הוא התחבא מתחת לשמיכה. ואני זוכרת שאמא שלי הייתה עושה לי את זה, שאלתי בקול "איפה יהל? יהל?? איפה אתה?? הלכתי לחדרים האחרים לחפש, וכשחזרתי לחדר הוא הוריד ממנו את השמיכה. מבט של אושר על פניו. מה זה אושר, אושר זו מילה קטנה בשביל המבט הזה.

שיט, הוא אנרגטי ואין מצב שהוא יירדם ברבע שעה הקרובה. נו טוב. זה היה שווה את זה.

אולי זה קצת טיפשי, כי אני מקבלת על זה כסף והכל, אבל אני באמת אסירת תודה כל פעם שיש לי את ההזדמנות להיות עם הילדים האלו. זו מין תחושה כזאת שזוהי התקופה שהופכת אותם למי שהם, ואני שם, וזה מדהים. זה גרם לי להבין למה אומרים שהילדים האלה חשובים כל כך. הם כל כך קלים לחינוך, זה כל כך פשוט לחנך אותם לשנוא ולרוע וכל כך פשוט לעשות את ההפך.

אני בסדר גמור, אגב. ההרגשה הזאת מהפוסט הקודם נמשכת וזה נפלא ואני אסירת תודה על זה. יש לי מבחן במתמטיקה מחר, אז כמובן שהלכתי לעשות בייביסיטר.. חשבתי שהיא תישן ושישלמו לי על ללמוד למבחן אבל בסוף מצאתי את עצמי מרכיבה פאזלים ורואה "חבורת הגופים" ו"אומיזומי", ומתבאסת איתה שיש דורה רק מאוחר בלילה.

הלוואי שיהיה שבוע טוב ושלא יקפא לי התחת כמו שקרה השבוע

לילה טוב