רגע, מה?

איזה יומיים מוזרים עברו עליי. מוזרים בנורמליותם.

בית ספר, אוכל, אספת הורים, שיעור פרטי, שוב בצפר, טלוויזיה, לישון. אני באמת חייבת להפסיק לראות סדרות שלמות ביום אחד. התחלתי היום את "יומן השומן" (אלוהים, שמישהו ירצח את המתרגם בבקשה. "my mad fat diary") יש בזה 6 פרקים, סיימתי את כולם היום כמובן.

אני מאוד עסוקה מצד אחד ומצד שני יש לי ימים שלמים שאני עושה בהם כלום. אז כנראה שאני לא כזאת עסוקה, זה סתם בראש שלי. אבל הכל מתחיל להיות יותר בסדר. כלומר, זה לא שהכל היה לא בסדר מקודם.

הכוונה היא, שאני כבר לא ילדה קטנה. אני באמת לא. אולי אני לא יודעת להגדיר את זה בדיוק, אבל אני יודעת מי אני. אני מרגישה את זה. אני לא מפחדת ממי שאני יותר. יש לי כמה תכונות גרועות, ממש גרועות, ואני מקבלת את זה באהבה. אני גם חושבת שסוף סוף אני מסוגלת להסתכלת על הבטן הכיפתית משהו, על השומן שיוצא קצת מהצדדים של הג'ינס ולהגיד פאק איט. זו אני. אני אישה, ויש לי תחת. ואחלה ציצי. ואני לא בנאדם צנוע, החלטתי גם את זה. לא אכפת לי להגיד שיש לי חיים מעניינים שכל בת 17 הייתה יכולה לחלום עליהם, כי אני באמת חושבת שזה נכון. אני מסוגלת לחייך סוף סוף. וזה לא שאם תחמיאו לי אני אגיד "אני יודעת", כי זה באמת קצת גס רוח. גסת רוח אני לא. אבל אם לעומק תגיעו, אני לא מפחדת להגיד שרוב הזמן, אני נהנת. וכאן, כאן זה המקום להוציא את השלילי. אז פה אני בוכה ושונאת, כי באמת אי אפשר להיות מאושרים כל הזמן.

עין הרע? מה כבר יכול לקרות??

אין לי אבא, רוב המשפחה שלי בחו"ל, צרות עברו עליי שאף אדם לא צריך להתמודד איתם. אף ילדה לא צריכה לקבור את אבא שלה בגיל 11, ובכל זאת זה קרה. אז די, כבר הייתי במקום הכי נמוך שאפשר, ויצאתי בשלום. רק נראה אותך, עולם. ברינג איט און.

יש רק דבר אחד שמזכיר לי כל הזמן שאני עדיין לא הבחורה שאני יכולה להיות. סממן של נערוּת, וזו התחושה הממושכת והעקבית שהכל פשוט לא בסדר איתי. אין לי מספיק חברים בתיכון ואני רוצה את אבא וחבר של אמא מעפן ואני לא מצליחה להשיג לפעמים את מה שאני רוצה.

זה הכל הסחות דעת, כל הדברים האלה. הבלוג הזה, הוא הסחת דעת ממה שחשוב באמת:

יש לי חברות,

והן מהממות.

ויש לי ציונים טובים

וטוב לי.

ובכל זאת אני מרגישה שרע כל הזמן, ובעצם למה? כי המקום שאני נמצאת בו כרגע לא באמת מאפשר לי לממש את הפוטנציאל שלי עד הסוף ולא מאפשר לי להיות מי שאני באמת (בגלל חוקים ולחצים של חברה דחוסה שהיא השכבה בתיכון). וחוץ מזה, זה גם בטח הגיל הפיזי. הורמונים וכאלה, לא שיש לי מושג איך זה עובד.

בקיצור, ברגע שאני אפסיק להרגיש שאני לא בסדר כל הזמן אני אדע לחלוטין שתקופת ההתבגרות שלי הסתיימה לגמרי. לאט לאט, יש לי את כל הזמן שבעולם.

עם הפנים הלאה, קדימה צעד!

ירדן.

(באמת, אני לגמרי באתי לפה בתחושה שאני הולכת לכתוב את הפוסט הכי מדכא בכל העולם, והכותרת הייתה אמורה להיות אירונית. אבל באמצע הכתיבה פתאום המילים יצאו לי בשטף כזה. מזמן זה לא קרה לי.)