רגע, מה?

אני...אני לא יודעת מה לכתוב.

יודעים מה? הפוסט הזה יהיה עליי, למרות שהיום בעיקר התעסקתי עם אנשים אחרים.

אני עייפה. כואבות לי הרגליים ואני רוצה לישון.

הרגשתי המון פעמים היום שאני לא יודעת מה להגיד ואני לא יודעת מה לעשות. שזה בסדר, אבל לא כשאת מול בן אדם שנמצא במצב רגיש במיוחד.בסך הכל, בדיעבד, אני חושבת שהייתי בסדר.

היום, כשאני אלך לישון, אני ארגיש מודאגת. אני ארגיש מודאגת לחמש שניות ואז אני ארדם ממש חזק, שינה ארוכה בלי חלומות רעים עד הבוקר.מודאגת כי לא משנה כמה תגיד לי לא לדאוג, אני אדאג, אפילו אם פחות. לא בגלל שאני מפחדת שזה ייצא עליי. בגלל שאתה מתפרק מבפנים, נשבר, וכל מה שאני יכולה להגיד זה שזו רק תקופה ושזה יעבור.ואתה אומר לי לעזוב את הנושא, אז עזבתי ועברתי לפה, כי פה אתה יכול לבחור אם להתייחס לזה או לא. אם הייתי יכולה, הייתי הולכת למבחנים במקומך או לומדת למבחן במקומך. (זה כמו לבקש ממישהו שילך במקומך לשירותים). אני רואה אותך מתפרק מהלחץ ואני מפחדת ואין לי מה לעשות.

סטיתי. כרגיל.

לא הייתי בבית כל היום. שזה טוב, כי באמת עשיתי דברים ולא סתם ישבתי בלי לעשות כלום.

חחחח אני פשוט לא יכולה לדבר על עצמי כרגע. מצטערת.

"תעמי עיניים. תתני לרגשות לעבור. תני למחשבות לעלות".

נשימה עמוקה.

 והנה בוקר, והנה ערב יום שלישי.

ותראה ירדן כי טוב. (חחח לא.)

לילה טוב.