הגשה לתחרות הכתיבה הזו
כל אחד היה צריך לבחור תמונה ולכתוב עליה סיפור, אז הנה הסיפור שלי:
אהבת אביב צהוב
אביב. העונה האהובה עלי. פרחים מעטרים את הגינה הדלה בביתנו, רוחות נעימות מספקות גוון קל של מתיקות לריח האוויר, שמלתי הלבנה, העטורה פרחים צבעוניים, מתנופפת ברוח כאומרת שגם לה נעים.
אך האביב מספק דברים אחרים מלבד אלה. באביב פורחות החרציות בגינתי, והסביונים, כילדיהן, מופיעים – ובעזרתה של הרוח הענוגה מלטפים אותן באהדה.
בכפרנו, את כל בית עוטפת גינה יפה, וכבאורח פלא, בכל אביב, מתכסה כל גינה בצמח אחר. בביתנו, 'הבית הצהוב' , אלה החרציות והסביונים. אצלנו האביב צהוב.
"שלום, אהוב – " מיהרתי להפסיק מילותיי. בפתח הדלת לא עמד קייל, כפי שציפיתי, אלא מי שהושיט בפניי את העיתון היה..
"ג'רי," אמר בחיוך, כשראה שאיני מזהה אותו.
"או. אתה מחלק העיתונים החדש?" שאלתי, מחלצת מכפות ידיו החסונות את העיתון.
"כן," אמר בפשטות, "אני מבין שאני יכול ללכת.."
לא היה מרצוני לשאלו מה קרה לקייל, שאותו כה אהבתי.
נפנפתי בידי לאות שלום, וסגרתי אחריו את הדלת.
"אמא?" שאלתי לאט, בעודי מציצה מחור המנעול, מוודאת שג'רי הלך.
"מה, מותק?" שאלה. היא יצאה מהר מן המטבח, המגבת עוד בידה.
"בואי נשב. אכנס איתך למטבח," השבתי, דוחפת אותה קלות לכיוון המטבח.
יישרתי את שמלתי הצבעונית והתיישבתי על שולחן העץ שעמד במטבח.
"אז מה קורה, אנג'לה?" שאלה, חוזרת לעיסוקיה בבישול.
"אני.. אני.. רק תהיתי. למה ג'רי הזה חילק את העיתון היום, מה קרה לקייל, למה הוא לא מחלק את העיתונים יותר? " השפלתי את עייני אל רגליי המתנופפות מתחת לשולחן, מחייכת חיוך ממתיק סוד.
תמיד היה קייל מחלק העיתונים. הוא היה שומר את 'הבית הצהוב' לסוף הסבב, ולאחר שהיה מושיט לידי את העיתון ושולף לעברי מילות אהבה, היה מושך את ידי בתנועה שגרמה לי לשמוט את העיתון ארצה ולסגור את הדלת אחרי. שעות תמימות היינו כך, שוכבים על הדשא הרך, רגלינו לכיוונים מנוגדים, אך ראשינו צמודים זה לזה וענינו מביטות אל העננים.
"או.. הוא לא מחלק את העיתונים יותר?" שאלה, ולאחר שתיקה קלה הוסיפה, "אני לא יודעת מה קרה לקייל. אגב, אבא צובע את הבית היום. מיידן תעזור לא, את רוצה גם?"
או, כמובן! בכל אביב אבא לוקח מעט חרציות, מועך את עלי הכותרת שלהן וצובע בצבע את הבית.
קמתי בקפיצה משולחן העץ, ורצתי החוצה. אך שמלתי הפרחונית הסתבכה במנעול דלת המטבח, ונאלצתי להפסיק בריצתי.
"אוי, נו, צאי כבר, שמלה מעצבנת!" מלמלתי לעברה בעצבנות.
לבסוף התייאשתי מן המלחמה. קרעתי מהשמלה את המקום אשר היה סבוך במנעול, ובעצב קל על האבדה, המשכתי בריצתי החוצה.
"אנג'לה, מה קרה לשמלה שלך?" שאל אבי, כאשר טרקתי את דלת הבית מאחורי. זה כל כך בולט?
"או. זה. היא פשוט הסתבכה במנעול דלת המטבח.. לא משהו רציני.." יישרתי את שמלתי.
"וקרעת אותה?" הוא רתח, וקרא אל מיידן, אחותי הקטנה, "מיידן! את קוטפת לי חרציות?"
מבעד לדמעות שאפפו את עיניי הצלחתי לראות את מיידן מושיטה מעט חרציות לאבי, בעוד הוא כותש אותן וצובע בצבע חלקה קטנה של הקיר.
לפתע מיידן שמטה את החרציות והחלה רצה אליי. היא חיבקה אותי בחוזקה, בעוד אני נושקת לראשה המריח בניחוח ורדים.
"מה, מיידן קטנה?" שאלתי אותה בעדינות.
"אנג'לה.. למה את בוכה? זה בגלל קייל?" היא הרפתה ממני והרימה ראשה, לראות את עיניי.
נעמדתי שפופה, ראשי בגובה ראשה.
"הו, חמודה.. לא הכל ניתן להסבר.. חזרי לעזור לאבא, ומסרי לו שאחזור בקרוב," נשקתי ללחייה בעדינות.
היא הנהנה בראשה קצרות, והחלה רצה לקטוף חרציות. חצאיתה הורודה התעופפה ברוח, מאחוריה.
אני, בשלי, רצתי במעלה הגבעה אל המקום שנדמה שהיה ביתו של קייל. לחולצתו נצמדו תמיד פרחים כתומים, ו'הבית הכתום' נמצא שם.
פילסתי את דרכי בין פרחי כובע הנזיר, אשר פרחו בגינתו.
דפקתי בדלת בהיסוס, וכשהיא נפתחה, מחשבתי הייתה עסוקה בפיענוח מי היא האישה העומדת אל מולי.
"שלום," אמרתי בשקט, "קייל גר פה?"
"כן, מתוקה," אמרה האישה, כשלפתע חשכו עיניה והיא השפילה מבטה ארצה.
"מה קרה?" שאלתי, אוחזת בכתפיה הקטנות של האישה.
"כדאי שתלכי," אמרה מהר, וסגרה את הדלת בזריזות. אך אני הייתי זריזה ממנה ונעצתי רגלי בחריץ שבין המשקוף לבין הדלת הכתומה והססגונית.
"מה קרה לקייל?" שאלתי, מדגישה כל מילה.
"אם את באמת אוהבת אותו, מוטב שלא תדעי.. זה ישבור לך את הלב," לחשה בעצב. כיצד היא יודעת שאני אוהבת אותו?
"גם אם זה ישבור לי את הלב, אני רוצה לדעת.. למה הוא לא מחלק עיתונים יותר?" את השאלה הדגשתי.
"הוא.. הוא.. הוא.. הוא מת..!" לפתע פרצה האם בבכי תמרורים, "הוא.. רכב על אופניו.. בדרך.. חזרה הביתה.. לפתע באה מכונית.. ודרסה אותו.. ממתי יש מכוניות בכפר הזה?!" היא משכה באפה, "מרוצה?"
הרגשתי גוש שעוצר את המילים בגרוני.
מת? קייל מת? אהוב לבי, קייל, מת? סירבתי להאמין.
"תודה," מלמלתי, והחלקתי את רגלי החוצה מן החריץ.
את הדרך חזרה לביתי הלכתי לאט, בעוד הדמעות בעיניי מטשטשות כל דבר שראיתי.
בעודי פותחת את דלת הבית באיטיות, הבטתי לאחור, מצליחה לראות את מיידן עוזרת לאבי, לפני שקייל מושך אותי פנימה. בדמיון.
אז.. איך יצא לי?
אשמח לתגובות בונות!
כן, אני יודעת שאמרתי שאני לא חובבת אהבה, אבל לפעמים יוצא לי - אין מה לעשות..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
טבע חורפי - סיפור בהמשכים