צלילי מיתר, קור מלאכותי, זרעי קיץ.
חודש חדש, סליחות.
ילדה
קטנה. שיער נפוח. צמידים צמידים. שמלה קטנה, ורודה ומנומרת. אזרחית מעושנת
בשמש צוהלת, משקפי שמש על חצי פנים ומי בכלל זוכר ת'מדים.
חמישה קילוגרמים שלא יורדים, לא הולכים.
המאנצ'יז רוצח.
יום חמישי, בטח שוב ארדם מוקדם.
אין כוחות.
רק לקלל פחות.
פעם הייתי בת 16.
לבן על לבן.
פעם אהבתי.
מרגישה זקנה.
גשם, רד כבר גשם.
ניצול הדדי.
עץ המושגים שלי.
כל הזמן עוסקת באותה שאלה, מי אני אתמול? מי אני היום ומי מחר תיהיה אני?
חזירה לא מסופקת או נסיכה אבודה בעולם אכזר?
רוצה להיות כמו אחת הדוגמניות של "ווג" רזה , גבוה, מסוגננת.
רוצה לעזוב את הכפר הזה, להיות בעיר הגדולה,
אני הרי שייכת לה,
התמימות שלי נמצאת בה באחת הסמטאות בוכה, עושה קצת קוק.
כמעט לא מעשנת, לא שותה.
מתגעגעת לטעם היין אך מרגישה חוסר טעם.
אז עוד הנאה קטנה ורגעית כמו קוויקי תשוקתי שישכח למחורת.
למה לי?
אני חושבת עליך באמת אבל שוחכת עם כולם.
(מטפורה- לא באמת).
בקרוב - עשרים ואחת.
קרובה לקבר.
שמלת תחרה שחורה.
מר חסוי שלי.
דלתות מסתובבות.
עץ המושגים שלי.
שקרתי כשאמרתי שהכל בסדר, אתה נשקת.
אמרת שתחבק לנצח, צללתי בתוך גופך.
בוכה על עדן החלון, מחכה לגאולה.
אתה חי בעבר בדיוק כמוני,
לא רואה טעם להתקדם, להתאהב.
אני נותנת לך את החום שאתה צריך,
חברת אמת.
אין לי כוח לתיוגים, החיים אינם פייסבוק.
הכל בראש. בום בום בום.
אני יודעת שאתה שייך לי.
שקרתי כשאמרתי הכל בסדר.
אני שבורה מפנים.
פרפר קטן בלי כנפיים.
צריך ללכת להביא קולה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
