אני רוצה להגיד לך " אולי תגע בקרקע, אז מה אם היא קרה". אני רואה אותך. גם הקירות קפואים, זה החורף הזה. אני שוכבת על הספה בסלון ושואבת חום ממעיל משטרתי עבה שהיה שייך לאבא שלי. סבתא שלי חולה, והבית שלה קר פי מאה. אני פותחת את כל החלונות כאו בכוונה, זה מזעזע אותם, הם מושכים את השמיכות מסביב לכתפיים שלהם וממהרים לנזוף בי. אני רואה אותך. אני מגלפת את הבשר ויוצרת את הצורות שאני רוצה ליצור, אני עושה אומנות כמו מוות לסירוגין, בחוץ יש ערפל כאילו העולם באמת נגמר, אני לא מעזה לרדת למטה. אני מסתכלת על המנורות שבקושי מפיצות אור. אני רואה אותך. אני נושכת את השפתיים עד זוב דם, הם מושכים לי בכתף, מנערים אותי חזק. הם אומרים 'את חסרת תקנה' ואני לא מצליחה לחייך, כי השפתיים כואבות. אני מעבר לעצובה. אתה רואה אותי, ואני רואה אותך, אבל אנחנו לא רואים אף אחד אחר. אני משאירה את כל החלונות פתוחים, לפעמים גם את הדלת. אני נותנת לרוח פרצים להיכנס, זה החורף הזה. תגע בקרקע, תגע.