בחוק שעות עבודה ומנוחה יש חריג שמאפשר לבוסים לא לשלם לעובדים שלהם שעות נוספות אלא שכר גלובלי, קוראים לו: "משרת אמון".
אני רוצה רגע לעצור ולהגיד משהו.
יקולל לדורותיו המחוקק שקבע את החריג הזה. זהו פרקתי את המשא הזה.
לאחרונה ניתן פסק דין בבית הדין הארצי לעבודה (בעניין "העבדים עם הרשיון" נו אלו שמכונים עורכי דין) ששב והגדיר מיהו עובד במשרת אמון: מי ששולט על לוח הזמנים שלו; מי שמנהל את עבודתו שלו; למעשה מי שעובד כמעט באופן עצמאי בתוך משרד עם פיקוח מועט מטעם המעביד.
ומי אמר שאין דברים חיוביים בחריג הזה:
בטחון עצמי
פתאום מעבידים אומרים לעובד בן יומיים: "אני סומך עליך לגמרי, יש לי אמון מלא בך! אבל רק בשביל שעוד עין תראה את זה, תעביר לי לעיון".
חופש פעולה
"אני רוצה שתרוץ עם זה, לך עם זה לאן שנראה לך, רק תסתכל מה עשינו קודם בעניין של פופטיץ זו פלטפורמה מצויינת ותן לי לתת לך כמה נקודות... לא כדאי שתרשום?!"
שליטה בזמנים
"תסדר לך איך שתרצה את היום, רק תגיש לי את כל שלושים המשימות עד סוף היום והכי דחופה זו משימה מס' אחת, אחר כך מס' שתיים, אני במקומך הייתי עושה מייד אחרי זה את שלוש ואז חופשי תקפוץ לארבע..."
שעות עבודה גמישות
"תודה שנשארת, אתה לא יודע כמה אני מעריך את זה. אתה יכול להקדים מחר?! נגיד 7:00?"
ניהול ושליטה
"כבר למדת לתפעל את מכונת הקפה?!"
טיפול עצמאי
"שב עם הלקוח לבד, תדבר איתו תן לו בטחון ותמלא בדיוק את הטופס שהכנתי... אני סומך עליך!"
ולבסוף כשהעובד סוף סוף מתקומם על השעות, הפיקוח, הניג'וס וכו':
"חשבתי שאנחנו כבר מעבר לזה, בשבילי אתה לא סתם עובד, חשבתי שיש בינינו יחסי אמון".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
