התמודדות יומיומית

אני מרימה את ראשי מהריצפה ומושיטה את אצבעותי לעבר שפתי, עליהן אני מרגישה נוזל סמיך וחמים. אצבעותי ספוגות בדם ומסתבר שכך גם שפתי, סנטרי ומעט דם גם הצליח להזדחל לפי. שוב נשכתי את שפתי חזק מדי. אני לא מופתעת.

אני מניחה את ידי משני צידי חזהי ומרימה את עצמי מריצפת השירותים בקושי מה. גופי מרגיש חלש ושבור יותר מאי פעם, למרות שלא עשיתי לו דבר, ואולי דווקא בגלל זה הוא כה חלש. המלחמות עם הרצונות ההרסניים שלי גוזלות ממני כל כוח וכל אנרגיה, אך אין דבר, כי הן מוסיפות לי מוטיבציה וחוזק נפשי.

עתה הצלחתי לקום על רגלי הרועדות כמו הגוף כולו ונשענת בכבדות על הכיור. אני מרימה את מבטי וצופה בדמותי החיוורת במראה. העיניים הכהות והמפוחדות והשער הגלי שהתפרעה במהלך ההתקף נראים לי מוכרים עד הכאב. גם הרעד בכתפי והצורה בהן הן נמצאות, מצומקות ומורמות בזעזוע, נראה מוכר בצורה שנראת לי קצת מוגזמת. אין דבר. אני שותפת את פני במים קרים ונושמת עמוק, מנסה לחייך. אני מרימה את מבטי ומתארת בדמיוני את המראה נשברת מרוב החיוך הזוועתי שנראה כה מהוסס וצבוע. לא, זה לא החיוך שלי.

אני קופאת מקור, למרות שהחימום עומד על שלושים מעלות ואני לבושה, לכן אני שוב פותחת את זרם אך הפעם על מים חמים. הם רותחים ואדים יוצאים מהם, אך אני בכל זאת מכניסה תחתם את ידי והכאב נעים. אני מרשה לעצמי את הכאב לכמה שניות בלבד ואז שוב עוצרת את הזרם, מתיישבת על קצה האמבטיה ונאנחת בקול.

הרעד לא מפסיק לכן אני מחבק את עצמי בידיים רועדות ומביטה באסלה. למה אני בורחת דווקא לשירותים בהתקפים מסוג זה? אין לי מושג, אך נראה שאני מצליחה להרגיע את גופי בצורה כלשהי ולמנוע מעצמי לאכזב אנשים יקרים לי ובעיקר את עצמי.

ורק אז, רק באותו הרגע החיוך האמיתי עולה על שפתי. "הינה, אני לא נכנעת" אני אומרת לאנשים החרוטים בזיכרוני כמו כף ידי, וגם אולי לעצמי. "אני חזקה ואני לא נכנעת. אני איהיה בסדר".

אני איהיה בסדר, תמיד.

"ועם הזמן", אתה אומר "זה רק ילך ויסתדר,
מחר בבוקר נתעורר ליום חדש נפלא!"