הרגשות האלו שמונעים ממני לקום מהמיטה, חלקם נובעים מהסיוטים הטריים בראשי וחלקם נובעים מהעובדה שהינה עוד יום, שכנראה הולך להיות כמו קודמיו, מתחיל ואיתו סבל חדש.
אני מתקפלת במיטה לכדור עוברי ונושמת עמוק. האצבעות עוברות ומלטפות את הבטן, את הידיים, את הירכיים - הן עוברות על מקום שצריך להוריד ממנו את השומן, ובדחיפות. לפעמים האצבעות עוברות על צלקת פה ושם שלא נעלמה לחלוטין גם אחרי טיפולי העור הטובים ביותר. רק לרגע אחד איני שומעת דבר חוץ מציוץ הציפורים ואת נשימותי שלי, ורק לרגע אני מרגישה לבד בעולם והמחשבה גורמת לי להנאה ריגעית של סיפוק.
ואז הרגע השקט שלי עובר ואני מפרידה את עצמי בכוח מהמיטה החמה והמגוננת שמפרידה אותי מכל הכאב והסבל שבעולם. אז מה שלומך יום חדש, האם אתה תגרום לי לסבל כמו כל קודמיך? האם תביא איתך את המלחמה הפנימית המגוחכת עד זילזול, את היפר-האקטביות המוגזמת שגורמת לאנשים לחשוב שאיני מסוגלת להיות רצינית ואת הבלתי נסבל מכל - את הקולות שמטריפים את ראשי בלי סוף?
אבל אני כן אופטימית, שלא תחשבו.
אולי היום, רק היום, אחייך כל היום ולא אשנא את עצמי אפילו לא לרגע. אולי.
תזהר יום חדש, הולכת להיות לך מלחמה קשה, לא אפול ללא קרב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
