התמודדות יומיומית

 הם כולם מודאגים מכך שהלכתי לבד באותם רחובות חשוכים.

לא אכפת להם מהדמעות שזלגו על פני, מהכאב שנמצא בליבי, מהעובדה שהייתי חייבת להיעצר פעמים אינספור בגלל אותו קוצר נשימה שנקרא "התקף היסטריה". לא באמת אכפת להם מה עבר לי בראש כשהם שואלים בהיסטריה את אותה שאלה מטומטמת, לא אכפת להם - העיקר שאני בטוחה איתם ולא מסתובבת לבד בארבע לפנות בוקר ברחובות צדדים.

אך אני לא פחדתי מהשקט הרועם, מהחושך שעטף אותי מכל עבר ומהסכנה המשתקפת בכל פינה. בישבילם השקט הוא מרתיעה אך בשבילי הוא אהוב נשכח שלא ביקר מזה חודשים. בשבילם החושך הוא מסוכן אך אותי הוא עוטף ואוהב, מרגיע ומבטיח בלחישה נעימה שהכל יהיה בסדר. בשבילם הסכנה היא דבר שלילי ממנו צריך להתרחק ככל יכולתך, אך בשבילי... בשבילי הסכנה אינה מהווה פחד או כל חשיבות במחשבותי. אין לי כל עיניין באותה סכנה.

הם לא יודעים שמה שהולך לי בראש הרבה יותר מפחיד ומסוכן מאותם רחובות חשוכים, ובדיוק מאותה הסיבה איני מפחדת מהרחובות אלא רק רוצה שיבלעו אותי במערבולת הניצחית שלהם וירחיקו ממני את הכאבים רחוק-רחוק אך לא ירחיקו כלל.

תמיד חיפשתי מיהו ה"שטן" שלי, אך מעולם לא חיפשתי את השטן במקום הנכון ביותר,

בי.