מאז ומתמיד אני מפחדת לאבד. זה פחד משתק שגורם לי לפספס כל-כך הרבה דברים חשובים בחיים, כל-כך הרבה דברים טובים ומשמחים.
אני מפחדת לישון בלילה בגלל הסיוטים, אני מפחדת להתעורר בבוקר בשביל לגלות שהחיים הם הסיוט עצמו, אני מפחדת ללכת לבקר בבית הקברות כי זה יגמור חד משמעית את התקוות הנגוזות שזה סיוט אחד גדול, אני מפחדת לדבר על הרגשות שלי כי אני משארת שאנשים לא יבינו, אני מפחדת להפתח בפני אנשים כי יכול להיות שהם ישתמשו בזה בצורה רעה נגדי, אני מפחדת לבכות מול אנשים כי זאת חולשה וחולשה זה לא טוב, אני מפחדת להיות איתו כי אני בטוחה שאפגע שוב, אני מפחדת לדבר על המצב שלי עם אמא כי אני לא רוצה לשמוע את הבכי שלה שוב בלילות, אני מפחדת לומר לאבא הכל בפרצוף כי אני לא רוצה לגרור בלאגן, אני מפחדת לעזוב את העבר מאחור כי אני לא רוצה לאבד את מי שאני, אני מפחדת לעזוב את ההרגלים הרעים שלי כי זה הדבר היחיד שאני טובה בו, אני מפחדת ללכת לתלמה ילין כי אני לא טובה מספיק, אני מפחדת...
יש כל-כך הרבה דברים שאני מפחד מהם, ודווקא בגלל הפחד הזה אני זאת שמפסידה בסוף.
ובמקום להתמודד עם הפחד הזה אני מתקפלת לכדור במיטה ובוכה בלילות במקום להשלים שעות שינה שגם ככה חסרות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
