פתאום אני שמה לב כמה אני רודפת אחרי השלמות.
אני חייבת שהציונים שלי יהיו כמה שיותר גבוהים כי אני שואפת תמיד ל100,
אני חייבת שכל החברות שלי יאהבו את מה שאני עושה - כולן,
אני חייבת שההורים שלי יהיו מרוצים ושיהיו גאים בי,
אני חייבת להיות הכי יפה כשאני יוצאת מהבית (לפעמים גם כשאני יוצאת לזרוק זבל),
אני חייבת להשיג כל מה שאני באמת רוצה, לא משנה איך,
אני חייבת לעשות מה שאני רוצה ובדרך שלי, גם אם היא קשה ממש,
אני חייבת להצליח בהכל.
וההכל הזה מכניס אותי ללחץ מטורף.
לפעמים אני מרגישה שאני מצפה מעצמי ליותר מידי ושאני לא מסוגלת להגיע למטרות שלי.
הפרפקציוניזם הזה של להצליח בכל דבר ושהכל יהיה מושלם...אוף.
כמשהו לא הולך בדרך שאני רוצה, או כשמשהו לא יוצא מושלם כמו שאני אוהבת..
אני מאבדת כיוון. פשוט מאבדת כיוון.
אני קצת הולכת לאיבוד בתוך כל הבלאגן הזה. אני צריכה לעשות סדר בראש - דחוף.
מבחן בתנ"ך יום חמישי כשאין לי חצי מהחומר.
מבחן חוזר בספרות ביום שישי כי קיבלתי 75 במבחן האחרון.
ללמוד לפסיכומטרי כי אוטוטו הוא מגיע... פאקינג מרץ.
מה יהיה?!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
-ADI-