הרעידות בידיים חזרו . אני שוב מגיעה למצב שאני מסתובבת בחלל החדר , ללא שום מטרה מסוימת שעולה במוחי , לפעמים מתנגשת במשהו . מצליחה בקושי לראות . ולפעמים , אני מפחדת לקום , כי אני יודעת שזה יחזור . הרעידות , הכאב ראש , המעידות , הכל .

אני ספר . אני וכל שאר האנשים . כל אחד הוא ספר אחד משלו . ומיהו הסופר ? אתם תחליטו . אתם יכולים לתת לחברה להיות הסופר , אולי לפאקצות , אולי לחברים הכי קרובים אליכם . אולי למשפחה , אולי לערכים שלכם , או לפחות מה שנשאר מהם .

מכתיבים לנו . מכתיבים לנו מה ללבוש , איך לסדר את השיער , ואיך לדבר עם האחרים . 
בקיץ , חייבים ללבוש מכנסיים קצרים קצרים . לא רואים לך את התחת ? לא , זה לא טוב . תזרקי את זה על אמא שלך שקנתה לך אותו ותגידי לה כמה שהיא זקנה . 
חייבים להעלות תמונות שלך עם ביקיני . 
והרי שברוווור שאסור ללבוש בחורף ג'ינס שהוא לא סקיני . נכון ?לא רואים לך את הצלעות ? את שוקלת יותר מזית ? את שמנה , ואני לא רוצה להיות חברה שלך .
איכס , את בלי החלקה היום ? באמת ? תראי את השיער שלך . 
מה , את לא מורידה שיער במקומות מסויימים ? י'פרימיטיבית .
אתה הומו ? יואו , באמת , לך לפסיכולוג וטפל בעצמך .
יש לך דעה משל עצמך .. ? מה הבעיה שלך ? 

כן . ככה נראה העולם שלנו , כי אנשים בוחרים ללכת בדרך הקלה , ופשוט לתת לחברה שלנו להכתיב לנו את סיפור חיינו . תראו קצת אנושיות , קצת ייחוד . יש בכם הרבה כישרון . תעשו עם זה משהו , אל תבזבזו אותו בפרכוס אחר קבוצה של פרחות , בתקווה שיקבלו אתכם . תהיו עם אנשים שאוהבים אתכם כפי שאתם , ושמקבלים אתכם גם עם כל החסרונות , ולא מנסים לשנות אותם . ואפילו , שיאהבו את החסרונות האלה , ושיראו בהם כיתרונות . 

לכו , תראו עולם , תעשו עם עצמכם משהו .