הנה הוא שם , עומד לו בשקט בפינה . יש על גביו שריטות . טוב , הרבה דברים הוא שרד , ועל הרבה דברים הוא גבר . הוא מעלה בי זיכרונות , וצמרמורת עוברת בי בכל פעם כשהיא מופיעה בהם . זאת אומרת , ברוב הזכרונות . היא הייתה חלק כל כך גדול וחשוב . היא זו שחיברה בינינו . היא זו שגרמה לי לאהוב אותו , להעריץ אותו , להעריך אותו .. ואני נזכרת ברגעים האלו שידי נגעו בו . אני מתגעגעת לרגעים האלו . כשהוא ואני עשינו הרמוניה כמעט מושלמת . הידיים שלי פשוט עוברות על הקלידים שעליו , בלי לחשוב יותר מדי . פשוט להנות מהרגע שלנו ביחד .
כבר קרוב ל- 60 שנה שהוא עומד , שורד , מענג את חיי בקולו ובצליליו .
הייתי רוצה לחזור לזה .. לחזור לזמן שבו היינו רואים אחד את השנייה כל יום , לזמן שבו היינו מתחבקים , לזמן שבו חיקיתי כל תנועה ופעולה שלו , לזמן שבו הייתי הכי תמימה וקטנה לידו , לזמן שבו היו אומרים לי כמה שאנחנו דומים , ללילות שאני ואבא היינו יושבים סביב שולחן האוכל וכותבים שלטים של "ברוך שובך הביתה" בשבילו לאחר כמה ימים שלא היה בבית . הייתי רוצה לחזור לזמן שבו הוא היה מלווה אותי ליסודי .. לרגע ההוא שהסמקתי כשהוא ואחי השני סחבו לי את הילקוט הנפוח והכבד ביום הולדתי , לרגע ההוא שהערצתי אותו כל כך אחרי כל ניתוח שלו בגלל הגבורה שלו .. וללילה אחד .. חזרתי לרגע קסום שכזה .. "יעל , בואי תעזרי לי להכין חגורות לקפוארה .. יהיה כיף" . "אבל כבר 12 בלילה , ואני אפילו לא יודעת איך להכין אותם" . "אז אני אלמד אותך" .. וככה אנחנו עומדים במרפסת מתחת לכוכבים שמאירים לנו את הלילה , רוקדים ומזמזמים בצמוד לשירים המתנגנים של בוב מרלי , ופשוט מכינים חגורות , מדברים , וצוחקים למשך כמעט 4 שעות . הוא מחמיא לי על הלמידה המהירה (למרות שראו הבדלים בין החגורות שלו לשלי) , ומבטיח לי שהוא ימצא לי פוסטר של בוב מארלי ששנינו כל כך אוהבים , דומה לפוסטר שתלוי בחדרו .. ואני ? אני פשוט שמחה שיש לי שוב את הרגע הזה איתו לבד .. רגעים שבשבילי הם כל כך קסומים ..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Ballet girl~