תירגעי . אל תחשבי על זה . אל תלחצי על הכפתור ,אני פוקדת על עצמי . אל תשלחי אליו את ההודעה , ממשיכה לשלוח פקודות לידיים שלי , שנראה כאילו איבדתי את שליטתי בהן . המוח לא עובד . רק הלב . רוצה להתפרץ , רוצה לומר הכל . תחשבי יעל , אני אומרת לעצמי . תחשבי על ההשלכות . תחשבי על הערעור שזה יגרום . סוף סוף מצאת שלווה . למה להרוס אותה ? ובשביל מה ? בשביל כמה מילים ? תירגעי . תשחררי את האצבעות . תשתחררי מהמקלדת . תשתחררי מהמחשבה הזו . תרפי את הלב . תמתני את קצבו . תסלקי את כעסו , לפני שזה יהיה מאוחר מדי . תחשבי לפני שאת עושה משהו פזיז מדי . ומה אם אני כן אמורה לומר לו את זה ? ומה אם זה הדבר הנכון ? הלב ממשיך להסס ולהתנגד . יש לי כל כך הרבה מחשבות , צעקות , קללות ומילים חסרות משמעות בראש שמפריעות לי לשמוע את המוח . תפתרי את זה בדרך אחרת. תחזרי לנקודת מוצא , לפני שהכל השתבש , ותמשיכי משם . אני חוזרת ומריצה אחורה את הכל , לרגע בו נכנסתי למשתמש שלו . פוקדת על עצמי עכשיו לשתוק . לא לעשות כלום . לא לכעוס , לא לשנוא , לא לאהוב , לא ללחוץ על הכפתור , לא לחשוב על כלום . לצאת משם . זה מה שאני צריכה לעשות .
הם עשו את זה כשהייתי עדיין בבית הספר . אבא התקשר אלי באמצע שיעור , ומשום מה אמרתי למורה שלי שזה אח שלי מהצבא ואם אפשר לענות לו . הוא שואל אותי מתי אחזור הביתה , ואני עונה לו שעוד שעה . כשאני מגיעה הביתה , אני יודעת שהכל נגמר . ריק מתחת לספה , אך נדמה כאילו נשמתו עדיין אופפת באותו מקום , שוכבת לה בנחת , מחכה לי שאבוא אליה ללטף אותה . אבא יושב על הספה השנייה כמו תמיד , עסוק בעבודה שלו בלפטופ . אני מתיישבת לידו , והוא עוטף אותי בידיו הגדולות , כמגן עלי ומחמם אותי . "עשיתם את זה כבר ?" אני שואלת אותו , למרות שאני כבר יודעת מה התשובה . הוא תיאר לי את הקבר . "שמנו מסביבו אבנים , ואבן אחת גדולה בראש , שאותה עוטפת הרצועה הישנה שלו . שתלנו גם רקפות ורודות באמצע , ועומרי צייר על הקיר מאחוריו גרפיטי שכתוב בו 'לאקי , אנחנו אוהבים אותך , 2001-2012' באנגלית . אמרנו כמה מילים , והעלנו זיכרונות . בשלב הזה אני כבר עומדת לפרוץ בבכי מהדמעה הקטנה שהחלה להופיע בעיניי . הוא לא מתנגד , ונותן לי לעלות לחדרי שאוכל להתאבל לבדי . בא לי לבעוט בדברים , בא לי לכעוס על העולם ועל דרכיו , בא לי לצרוח לו שיחזור . אני מאבדת שליטה על הגוף , ומוצאת את עצמי על הרצפה , והלחי השמאלית שלי נטבלת בשלולית הדמעות הקטנה שאני יוצרת . הצלצול של הטלפון מסיט את דעתי וגורם לי להתעשת קצת . אני מוחה את הדמעות עם השרוול של הסווטשירט , ועונה לטלפון . "יעל ?" , אני מזהה את הקול של דנה . היא שואלת איך אני מסתדרת , ואם אני בסדר . אני משתדלת להסתיר את הרעידות שבקולי , אבל אני יודעת שהיא בטוח תעלה על זה מיד , הרי היא מכירה אותי כל כך טוב . היא לא מציינת את זה , אבל אני יודעת , כי הקול שלה מדבר אלי בנימת נחמה והבנה לא הבנה שכזו . אני מניחה לה לנסות לעודד אותי , כפי שעשיתי לכל מי שניסה לעשות את זה היום . הם בטח יודעים שזה לא יעזור . זה משהו שאני עוברת ביני לבין עצמי , משהו שרק המשפחה שלי תבין .
הוא קרא לך לבוא אליו לאותו מקום טהור ולבן מקום שהוא חלום בהתגלמותו לעד תרגיש אושר כשתהיה בו . היססת קצת תחילה , אבל אז לקחת החלטה העפת בנו מבט אחרון , ועפת לך לדרכך . חיים שלמים עוד יעברו עלינו ואולי אחד אחר יבוא לתפוס את מקומך אל תדאג .. ביום מן הימים נצא גם אנחנו לקראתך . אנחנו נראה אותך שם שוכב במקומך הקבוע ליד הספה , היא לבנה , כמעט שקופה , אבל כל זה כבר לא נורא . אוזנייך יהיו קפוצות כתמיד , ותקרא לנו במין נביחה מזמינה , כולך זוהר , אפילו מחייך ותרוץ לקראתנו בשמחה .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Ballet girl~