למרות שלא הייתי עם המשקפיי ראייה שלי , ידעתי שהדמות בחולצה הלבנה והתיק השחור שיושבת שם על הספסל הכחול עם הגב לכיווני , מחכה , זה אתה . חיכית לי . חיכית לומר לי את מה שמסתבר שחשבת עליו כל השבוע , אולי אפילו כל החודש . הסתובבת וחיפשת אותי , והנה מצאת אותי בדרכי אליך , משפילה מבט ברגע בו עיניינו נפגשו . אני מגיעה אליך , וכשאני מסתכלת אליך , לא ישירות לעיניים כי אני יודעת שזה יפיל אותי , אני אומרת היי בקול חלש וקטן , שבקושי אני שומעת . אתה מחזיר לי היי , ומחבק אותי מין רבע חיבוק שכזה . התיישבנו . השיחה לא הייתה ארוכה מדי . לא בכיתי . אני די בטוחה שההבעת פנים שלי הייתה ריקנית כאשר הסברת לי דברים , שעד עכשיו לא הבנתי .
אולי זה ישמע אגואיסטי ומפגר , אבל רציתי לכעוס עליך . רציתי לעשות דרמות . להכחיש . לנסות להחזיר אותך אלי . או אולי ההפך , לקלל אותך ולעזוב בפנים מכווצות מכעס , אולי בבכי . אבל .. אין לי על מה לכעוס עליך . אני לא יכולה להאשים אותך בזה שלא היה לך כיף איתי אחרי חודשיים . על זה שבקושי סבלת כל מפגש שלנו בשבועיים האחרונים . אתה בן אדם מדהים . אני לא מבינה את התאוריה האומרת שאחרי פרידה מוצאים רק חסרונות בחבר/ה , ולא מוצאים בכלל את היתרונות שבהם . אני לא מצליחה למצוא דברים רעים . אני לא מצליחה למצוא חסרונות . לא בך , ולא במערכת יחסים שהייתה לנו . אולי בגלל זה הייתי בהלם מהפרידה הזאת . היא באה לי כל כך בפתאומיות .. ברגע שבו המוח שלי קלט שלא תחזור שוב הנשיקה המנחמת שלך , והחיבוקים המרגיעים שלך שאומרים לי שהכל יהיה בסדר כל עוד אתה איתי , ידעתי שהכתף של אמא היא הפתרון לאותו רגע . כנראה שמעו את הבכי שלי עד למטה , כי עד מהרה גם אבא ואחי הקטן עלו והסתכלו עלינו מהצד , הסתכלו עלי נשברת .