חיי כהיפית מטונפת.

אני ויעל הלכנו לאכול פיצה אתמול,ובעודנו מחסלות את המגש שלנו,התיישבה לידנו אם ושלושת ילדותיה.האישה התערבה לרגע בשיחתנו,והמשכנו באכילה.מה יש בינינו ובין משפחה זרה,נכון? אחר כך עוד שתי בנות הגיעו,והתחלנו לדבר עם הילדות.הן היו חמודות,כיתה ב' וד'.דיברנו איתן על התעמלות אמנותית,והן גמעו בשקיקה את סיפורינו על ההרגשה הזאת של לעמוד על הקצה-קצה בין יסודי לתיכון.הן סיפרו לנו על המורה שמלמדת אותן כפל כבר שלושה שבועות רצוף,וכשהתחלנו לדבר על בנים,פניהן אורו וביקשו שנספר להן עוד ועוד. נשיקות,וקראשים וכל מה שאפשר לדעת.הן שאלו אותנו אם זה לא מגעיל,והשבנו להן במשפט הקלאסי:''כשתגדלו תבינו''.אף פעם לא הבנתי את הקלישאה הזאת עד אתמול.יש דברים שבאמת אי אפשר להבין בגיל מסויים.אבל אני סוטה מהפואנטה שלי.באיזשהו שלב האם התחילה לדבר אל בנותיה,ואני ויעל הבחנו במילים ומבטא זר.המשפחה הזו הייתה ערבייה.פרט שולי בשבילנו,אז המשכנו בענייננו.אבל אז כשהן קמו ללכת,הילדה הקטנה ביניהן דפקה את הראש שלה באיזה קרש שמונח שם,מחזיק עציצים.מובן שהיא מיד פרצה בבכי קורע לב,אך מה שריגש אותי באמת,היה הנכונות שבמסעדה לעזור להן.האם מיד הציעה את הפחית שלה להניח על הראש,בינתיים עד שהילדה שלה תשוב עם קרח.כמה הורים ניגשו אליהן והציעו עזרה,הטבחית והמלצריות שאלו אם יש צורך באמבולנס,וגם הגישו לה עזרה ראשונה.בארץ שלנו,ערבים נחשבים לחיות רעות,שדים,ורוב הסיכויים שאם זה היה קורה במקום אחר,הן היו נתקפות בצחוקים מלגלגים או גרוע יותר.אני,כאשת אמצע,מאמינה בשוויון,

לא משנה באיזו שפה אתה מדבר,ואם יש לך על הראש כיפה או כפייה.אל תדאגו אני לא איזה שמאלנית מטורפת.אני מאמינה שהשוויון צריך לפעול בשני הצדדים.ושוב,הפואנטה נאבדה לי.אני התרגשתי לדעת שלמרות כל סיפורי הזוועות שצצים בעיתונים ובחדשות זה אחר זה,יש עדיין מקומות שמוכנים להציע עזרה לזולת ולא נשאבים לשנאה המקומית וחסרת הפשר (משני הצדדים,אגב)בין העמים.ואני מקווה שאם אי פעם יקרה לי משהו רע ביישוב ערבי,יהיו אנשים שדבקים בעיקרונות שאני דובקת בהם,וימצאו לנכון לעזור לי,למרות הסכסוך הבלתי-נגמר בין ישראלים וערבים.