סרט מקסים.בכיתי קצת.בדרך כלל אני מוחה מיד את הדמעות.נראה לי שאני קצת כועסת עליהן,שהן מעזות להרוס לי את ההצגה.בכל מקרה,הפעם השארתי אותן שם,כי רציתי להרגיש עצובה.ואז הלכתי למעלה והתאחדתי מחדש עם ידידי הוותיק,סכינוש גילוחוש.אני קוראת לו בשם חיבה כי הוא חמוד.ורוד ולבן עם בליטות כאלה.לא נועד לדברים זוועתיים כאלה.מסכן,הוא בטח לא חשב שיגמור את הקריירה שלו על מפרק יד של איזה ילדה.בטח חשב שיגלח מקומות אחרים,כמו רגליים,או בתי שחי.אני מצטערת סכינוש,שמנעתי ממך קריירת גילוח מצליחה של בתי שחי.באמת.אבל בטח מודיעים להם או משהו,אלו הרי סכנות המקצוע.אחר כך בכיתי לעצמי במראה.אני מכוערת כשאני בוכה.כתבתי ליעל הודעה על הטמטום שלי בפייסבוק.למה היא צריכה אותי,יש לה מספיק צרות משלה.למה הפלתי עליה את זה.אני ממש אנוכית.ואני רוצה להיות מיוחדת.כמו סאם,או פטריק,או הילד היתום ממלכת אור הירח.לפעמים אני גם רוצה לשיר.
שירים עצובים,כאלה שמנגנים על דשא לח,בערבים של גיטרה.ועכשיו אני קצת מתביישת בעצמי.למה הייתי צריכה לעשות את הטעות הזאת.טוב,אף אחד לא ידע.חוץ מיעל.מטומטמת,מטומטמת,מטומטמת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אשת האמצע.