חיי כהיפית מטונפת.

אני רואה אתכם.כשאתם חושבים שאתם בטוחים,רואים ואינם נראים,חוטאים את כל החטאים הקטנים שלכם.אני רואה אתכם.חומקת ביניכם כמו צל רפאים,

ובוחנת אתכם.אני שומעת אתכם.כשאתם חושבים שאתם מוגנים לגמרי,כמו בתא חסין לקול,כמו במערה נפרדת מהעולם,ומדברים את הדיבורים הקטנים והמלוכלכים שלכם.אני שומעת אתכם.יושבת בפינה עם הראש מורכן,ומקשיבה.אני רוצה אתכם.כשאתם חושבים שאף אחד לא אוהב אתכם,ואתם יושבים בפינה,מכורבלים בתוך עצמכם כמו כמור כדור צמר בלוי,אני שם,שמה יד מנחמת על הכתף.כשאתם חושבים שאף אחד לא מרגיש אתכם,לא נפגע מהדברים שלכם,שמשתחררים אל האוויר כמו חנית שנזרקה בלי לחשוב,אני שם,עם דמעות בעיניי,נפגעת עד עמקי נשמתי.אז אני יודעת שאתם מרכלים אחד על השני,שופטים אנשים אחרים,ומרגישים רע,ומקללים,ונוגעים,בעצמכם ואחד בשניה.אני יודעת שאתם לא רגישים,חסריטאקט,חרמנים,שופטים,מגעילים,רכלנים,

וחסרי נאמנות.אני יודעת.אתם אולי יפים מבחוץ,מאופרים ולבושים במותגים שלכם,אבל מבפנים, הנשמה שלכם קורעה,מרוטשת,מושחרת כמו כסף ישן.

אז תפסיקו לנסות לייפות את עצמכם.אתם בכלל,בכלל לא יפים.